יש מקומות בעיר שנולדים כחזון ומתים כסמל. כיכר אתרים בתל אביב היא אחד מהם, מונומנט בטון לתקווה שהתנפצה על סלעי המציאות. פעם, בשנות השבעים, כשהאדריכלים עדיין האמינו שאפשר לבנות עתיד מושלם, דמיינו כאן מרכז תרבות נוצץ שיחבר את העיר לים. היום, כשהרוח מנשבת בין הקירות הנטושים והחנויות הסגורות, קשה לזכור שפעם האמינו שכאן יפעם הלב החדש של תל אביב.
בשנות השבעים, כשעמד על שולחן התכנון, הפרויקט נראה מהפכני. כיכר מרכזית שתקום על גבי מצוק הכורכר, תכלול חניון תת-קרקעי, תחנת דלק, קומות חנויות, רחבה עליונה ואמפיתיאטרון הפונה אל הים. הרעיון היה יפה: לחבר את שדרות בן גוריון ישירות לים, ליצור מעין “פיאצה” תל אביבית שתהיה מוקד חיי התרבות והבילוי של העיר.
אלא שמבין הכוונה למימוש הייתה דרך ארוכה ומתפתלת. אילוצים הנדסיים גרמו להגביה את מפלס הכיכר ולחסום את קו הראייה הישיר מהעיר אל החוף. במקום כיכר פתוחה שמזמינה את העוברים לרדת אל הים, נוצר מחסום ויזואלי שהפריד בין תל אביב למה שהיא הכי אוהבת – חוף הים שלה.
“הטעות הייתה לנתק אותנו מהחוף”, אמרה מרים, תושבת רחוב בן גוריון שמתגוררת באזור שנים רבות. “במקום כיכר פתוחה עם נוף לים, קיבלנו קונסטרוקציה כבדה שמסתירה את הדבר הכי יפה בעיר החוף. כל פעם שאני הולכת לים, אני חייבת לעקוף את המפלצת הזו”. הטעות הזו לא הייתה רק ויזואלית. היא הייתה מהותית יותר, עיר שחיה מהחיבור שלה לים פתאום מצאה עצמה מנותקת ממנו על ידי מבנה שנועד, לחזק את החיבור הזה.
עם זאת, בעשורים הראשונים לאחר הקמתה, כיכר אתרים אכן הצליחה למשוך אליה חיים. המבנה העגול, שזכה לכינוי “הקולוסאום”, הפך לאייקון של הבילוי התל אביבי. הוא עבר גלגולים רבים, ממסעדות אופנתיות דרך מועדוני לילה פופולריים ועד מועדון חשפנות שהפך לחלק מהאגדה המקומית. בביקור בכיכר גילנו שמה שנשאר זה בקולסאום היום יש את המרחב החברתי, ויש קיוסק גדול, בר-מסעדה, בית ללוחמים וחדר כושר וסוג של מלון דירות. בשעות היום אנשים רק עוברים בכיכר ולא נשארים בה.
במהלך שנות השמונים והתשעים, הכיכר תפקדה כמרכז בילוי אמיתי. תושבי תל אביב זוכרים את המסיבות, את החנויות הקטנות שמכרו בהן הכול, מבגדים ועד תקליטים. היה כאן משהו מהאווירה של ריביירה ישראלית. “אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי עם החבר’ה לקולוסאום”, סיפר רוני, תל אביבי בשנות ה-50 המאוחרות לחייו. “המבנה העגול המבריק היה אז מועדון שכולם רצו להיכנס אליו. היום זה נראה כמו תפאורה לעיר רפאים. חבל, כי זו הייתה פנטזיה גדולה של תל אביב המודרנית”.
אבל יותר מעשור שהתמונה השתנתה לגמרי. הכיכר הפכה לשם נרדף להזנחה עירונית. רוב החנויות סגרו או נטשו, המדרכות נסדקו והתפוררו, והרחבה העליונה הפכה למעין מדבר בטון שרק מעטים חוצים. המבנה העגול, שפעם היה סמל של חיי לילה תוססים, הפך לתזכורת נוסטלגית למה שהיה פעם חוץ ממסלולי ריצה ומספר בתי קפה בודדים.
“אני עובר כאן כל יום בדרך לים”, סיפר גל, רץ חובב בן 35 שמתגורר במרכז תל אביב, “וזה עצוב באמת. אתה רואה את הפוטנציאל העצום של המקום. המיקום, הנוף, הגודל. אבל במקום שיהיה כאן מרכז בילוי או תרבות, יש תחושה של מקום שאיבד את הנשמה שלו. זה כמו לעבור כל יום ליד חולה סופני”.
התחושה הזו מוכרת לכל מי שמכיר את תל אביב. כיכר אתרים הפכה לסמל של הזנחה לא רק פיזית אלא גם רגשית. היא מזכירה לתושבים כמה קל לעיר לזנוח מקומות שפעם אהבה, כמה מהר חלומות עירוניים יכולים להפוך למבוכים של בטון.
המאבק הגדול מתנהל במישור אחר לגמרי. עיריית תל אביב, בראשות רון חולדאי, מקדמת כבר שנים תוכנית רדיקלית: הריסת המתחם הקיים ובניית פרויקט מגדלים חדש במקומו. הרעיון הוא לפתוח את הציר משדרות בן גוריון אל הים, ליצור רצף עירוני חלק מהמרכז אל החוף אך גם להקים מגדלי מגורים.
התוכנית זוכה לתמיכה מחלק מהתושבים, שרואים בהריסה הזדמנות לתקן טעות היסטורית. אבל היא גם מעוררת התנגדות של פעילי שימור שטוענים כי כיכר אתרים, למרות כל הבעיות שלה, היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האדריכלית של תל אביב. המאבק המשפטי נמשך כבר שנים. הוגשו עררים נגד תוכנית ההריסה, ונראה כי הסוגיה תמשך עוד זמן ובינתיים, הכיכר ממשיכה להתפורר, כמו פסל שמתבלה לאט באקלים הים תיכוני.
“כיכר אתרים היא תזכורת כואבת”, אמר דן, סטודנט לאדריכלות בשנה השלישית, שמגיע לכיכר במסגרת סיורי לימוד. “היא מלמדת איך חזון עירוני יכול להפוך למלכודת בטון. איך רעיונות טובים יכולים להתקלקל בביצוע. אבל היא גם חלק מהסיפור שלנו, מהניסיון של תל אביב להיות עיר עולם”. דן מייצג דור של אדריכלים צעירים שרואה בכיכר אתרים מעין מקרה מבחן. “אם יהרסו אותה, ייעלם סמל”, הוא ממשיך, “גם אם הוא סמל כישלון. ואולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, להזכיר לעצמנו שלא כל מה שבונים נשאר לתמיד, ושלא כל חזון הופך למציאות טובה”.
