המציאות בה אנחנו נמצאים היום, כאשר ציון שנתיים לזוועות של השבעה באוקטובר נמצא כבר מעבר לפינה, ואנחנו עדיין שקועים בתוך “הבוץ העזתי” ללא פתרון אמיתי מעבר לפינה, מציבה את ישראל בדילמה מאד מורכבת: לכבוש או לשחרר? היעד המרכזי של הממשלה בימים אלו הוא לכבוש את עזה או לשחרר את החטופים?
החלטת הממשלה לכבוש את עזה לא התקבלה בריק – המציאות הפוליטית המקומית והבינ”ל מובילה לשיקולים שונים בעד ונגד הכיבוש. חלקם לגיטימיים יותר מהאחרים. אבל מה שנראה כמעט וודאי – עלות כיבוש כזה תהיה מאסיבית הן בחיי אדם והן בזירה הבין-לאומית (כל זאת, עוד לפני שהתחלנו לדבר על עלויות העתק התקציביות).
הכיבוש יעלה קודם כל בחיי אדם: חיילים, החטופים שמוחזקים במנהרות כבר קרוב ל 700 ימים(!) ואזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בלחימה יפגעו מהמשך הלחימה והפעולות הממושכות שינבעו מהפעולות להשלמת הכיבוש ושימורו. ייתכן שמבחינת חלק מהקוראים חיי הפלסטינים אינם מהווים שיקול משמעותי, אבל חשוב להבין שבמהלך הכיבוש, ישראל וצה”ל ימלאו את תפקיד השלטון בפועל בעזה ולכן השמירה על חיי הפלסטינים תהיה בראש ובראשונה באחריותנו, וחיילי צה”ל ידרשו לבצע פעולות אכיפת חוק לצד פעולות לחימה, דבר שרק יעמיד אותם בסיכון מוגבר.
הכיבוש יעלה גם במחיר כבד בזירה הבינ”ל. פה חשוב לציין שמבחינת חלקים משמעותיים בקהילה הבינ”ל, ובכלל זאת האו”ם וביהמ”ש הבינ”ל בהאג, ישראל מעולם לא הפסיקה להיות הכח הכובש, גם לא לאחר ההתנתקות. על אף שאינני נמנע עם תומכי הגישה הזו, אני מכיר במשמעויות שלה. אם עד כה חוסר הנוכחות הישראלית איפשר לישראל לעמוד איתנה מול טענת הכיבוש ולהסביר בצורה רהוטה בזירות השונות שהכיבוש הסתיים ובהתאם האחריות הישראלית למתרחש בעזה, השליטה הישראלית המלאה בעזה תחייב את ישראל ליישם את כל החובות המוטלות על הכח הכובש.
הפרות של החובות הללו, וביניהן תיחום, העברה וגירוש תושבים מהשטח הכבוש, יציבו את ישראל בפני האשמות כבדות בזירה הבינ”ל על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. את אחד המחירים הכבדים בזירה הבינ”ל ישלמו חיילי צה”ל ואנשי המילואים אשר יהפכו לקורבנות רדיפה בזירה הבינ”ל. בנוסף, ואנחנו כבר רואים ניצנים לכך, מדינות ידידותיות יפסיקו את הסחר עם ישראל. בהתחלה זה יהיה סחר בטחוני (ע”ע הולנד וגרמניה), ובהמשך זה יהיה סחר כלכלי אשר יכניס את ישראל לסחרור בלתי נשלט ולבידוד בינ”ל כמו אלו של רוסיה, אירן וצפון קוריאה.
ייתכן וחלק מהקוראים יטענו כי כל הטיעונים שהוצגו לעיל מתעלמים מהדבר החשוב ביותר – ביטחון ישראל. אך חשוב להבין שהמחירים שהוצגו אינם מנותקים מהיבט הביטחוני, אלא מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. ביטחון אמיתי אינו מושג רק דרך שימוש בכח, אלא גם ע”י לגיטימציה בינ”ל, יציבות פנימית וקיום יחסים בינ”ל איתנים במיוחד עם מדינות ידידותיות. כל אלו כבר נמצאים על קרקע רעועה ועם יישום תכנית הכיבוש, המצב רק ילך וידרדר.
קיימת גישה אחרת, גישה שאומרת שההחלטה לכבוש היא למעשה צעד במשא ומתן מול החמאס שמראה נכונות לשחרר את החטופים (חלקם או כולם). מהלך של תיאוריות המשחקים, שמטרתו להביא לסיום הלחימה ושחרור מיידי של כל החטופים והחטופה המוחזקים בעזה. כדי שהמהלך הזה יהיה יעיל הוא צריך להראות אמיתי ולהרגיש אמיתי. הבעיה היא שאם המהלך הזה ילך רחוק מדי, הוא עלול להפסיק להיות “טריק” ולקבל מומנטום משל עצמו.
כאשר עושים מהלכים מסוג זה מהמרים על “נקודת האל-חזור” שלאחריה לא תהיה ברירה אלא לכבוש את עזה בפועל. עלינו לשאול את עצמנו, אם זו באמת הגישה, האם הממשלה תצליח להתמודד עם הלחץ הבין-לאומי תוך כדי קידום המהלך? ובה בעת, האם הממשלה תצליח להתמודד עם הלחץ הפנימי כדי לעצור את המהלך לפני שהוא יעבור את “נקודת האל-חזור”?
התמונה שהעולם רואה מעזה היא קשה ובעייתית. קל מאד לעולם להתעלם מהצד הישראלי ולדבוק בהאשמות פופוליסטיות כמו “רצח עם”, וקל מאד לישראלים להתעלם מהנזק לעזתים. האמת היא תמיד מורכבת יותר. בסופו של דבר, כדי להגיע לנקודת הסיום האולטימטיבית לישראל מבחינה בטחונית, כלכלית, בינ”ל ומוסרית – כאשר הממשלה צריכה להחליט כיצד לפעול בדילמה שבין לכבוש ולשחרר – חשוב שהיא תפעל לשחרור החטופים וסיום המלחמה בהקדם ולא לכיבוש והעמקת הבוץ העזתי.
הכותב הוא מומחה למשפט בינ”ל וזכויות אדם, מנהל מחקר (מצבי קיצון מורכבים) במרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה, ויו”ר עלמ”ה – עמותה לקידום המשפט הבינ”ל ההומניטרי
