נירית ראוכברגר, אמו של סרן שילה ראוכברגר ז”ל, שנפל בקרב בשבעה באוקטובר, סיפרה על אופיו של בנה: “להתחיל לספר על ילד כל כך מלא חיים זה מאוד מורכב”.
נירית סיפרה על בנה: “לפיקוד הוא הגיע לאחר שנים של התנדבות ועשייה, ואינטראקציות של אנשים כל כך שונים. אני מרגישה שתוך הפיקוד שלו הוא הביא את כל המעגלים האלה, והתייחס לצוות שלו כאל משפחה, עם תחושת שייכות ומסוגלות ומקום לכל אחד. קיבלנו את המחברות שלו, ואפשר לראות את הפלא הזה”.
“רואים במחברת הפיקוד שלו עשרות שיחות אישיות, איך הוא שובר את הראש להכשיר את החיילים ליום פקודה, כל מיני מחשבות והגיגים. אני מרגישה שזה הביא לידי היבטים מסוימים בקרב עצמו”.
היא סיפרה על יום ה-7 באוקטובר: “למדתי שזה לא מוצב, זה מחנה, ועמדות השמירה לא היו מוגנות, לא היו בטונדות, והלוחמים מצאו עצמם ביחס לא פרופורציונלי עם המחבלים. בתוך מו”פ היה חדר האוכל, שם שילה נלחם עם החיילים שלו ועם אנשי המטבח. היו שם 23 חיילים, באזור המיגוניות שם נמצא דביר רסלר שהחזיק את הדלת והציל שני חיילים נוספים”.
היא המשיכה וסיפרה כי “למדנו שהמחנה לא נכבש, לפחות ממה שאמרו לנו. המשמעות של לכבוש מקום, היא כאילו ‘לטהר’ אותו, לנקות אותו ממי שנמצא שם, וזה לא קרה בשום שלב. המחבלים נתקלו בכוח. בשלב מסוים המחבלים נסוגו, וכך יצא שכוח החילוץ הגיע למוצב עם לוחמים, ולא עם מחבלים”.
“בתוך חדר האוכל אף אחד לא הבין שיש חדירה, המידע לא הגיע אליהם. המ”פ בחוץ סיפר לי ששילה דיבר איתו, ואמר שהכול בסדר למרות שהוא דימם פצוע, הוא לא אמר כלום לחיילים והמשיך לפקד ולהילחם. הוא הניח את הראש במקביל לנסיגת המחבלים. אמר לי החייל ששכב ליד שילה: הוא אומר ‘אחד אליי’, הוא שוכב בשלולית דם, ואני לא מבין איך לא כל צה”ל פה. הם חשבו שזה נקודתי, הם לא תפסו את ההיקף, ולא הבינו שהם צריכים להרוויח זמן. למרות כל זה, הם הבינו שיש להם רימונים, RPG ולבנות חבלה” סיימה.
