רייצ’ל אקסטרום קארג’, “רצח בעוגת גבינה”, היפריון אווניו, 304 עמ’ (באנגלית)
חם במיאמי. רותח. בנות הזהב מקרטעות מחלל ממוזג אחד למשנהו, עד שהן מגיעות לפריזר תעשייתי של בית מלון מפואר, ושם לאסונן הן מוצאות גופה של גבר בלתי מזוהה (ממבט ראשון בכל אופן), שפניו טמונות בעוגת גבינה שאחת הבנות – רוז ניילנד – הכינה לחתונת אחייניתה.
התחלה מצוינת למותחן קיץ שאפשר לבלוע בכמה ביסים קצרים, לצד אבטיח קר. הרי לא רק במיאמי חם ביולי בואכה אוגוסט. משבר האקלים בשיאו, הזיעה ניגרת, המוח נוזל, אין כוחות נפש וגוף לקריאה “כבדה” ותובענית, ותמיד נעים לפגוש מחדש את גיבורות הסיטקום האמריקאי האהוב (1985־1992), שלא נמאסו עלינו גם אחרי אלף שידורים חוזרים.
כמה נחמד לבלות איתן בפורמט חדש, שבו כל אחת ואחת מהן נאלצת להיכנס לנעליה של מיס מארפל ולנסות לפצח ביחד את תעלומת הרצח, כשלדורותי יש אינטרס מיוחד לטהר את שמה כחשודה המרכזית.
תזכורת למי ששכח: הסדרה “בנות הזהב” ליוותה שלוש נשים אלמנות וגרושה אחת, שחולקות בית אחד – ומיליון עוגות גבינה – במיאמי. רוז, דורותי ובלאנש הן ככל הנראה בשנות ה־50 המאוחרות לחייהן (אם כי מותר לפקפק באמינות הגרסאות שלהן), ואילו סופיה, אמה של דורותי, היא דינוזאור ננסי חסר גיל. ביחד הן מגלות שחברות אמת היא הסוד לנעורים נצחיים, יוצאות לדייטים (גם סופיה השובבה שכוחה עוד במותניה), צולחות ביחד שמחות ומשברים, נופלות וקמות ו”מעצימות” זו את זו ללא הפסקה, הרבה לפני שהמונח נשחק לעייפה ואיבד ממשמעותו.
הספר הזה הוא הראשון בסדרה מתוכננת של מותחנים קלים ומלאי הומור בכיכובן של הבנות, מהסוגה המכונה “COZY MYSTERY”, שם שמבטיח מינימום אלימות וזוועות ומקסימום פאן, וב”אשמתם” של מותחנים מצליחים כמו “מועדון הרצח של יום חמישי”, מזוהה אוטומטית, גם אם לא תמיד בצדק, עם המגזר הגריאטרי.
רוחה של אגתה כריסטי מנשבת כצפוי מעל כל ההליכים; כריסטי היטיבה לטפל בנושאים רציניים מבלי לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, ולבנות מתח חריף מבלי לגרום לקוראיה התקפי חרדה או אירועים לבביים, והמגע העדין שלה נשמר יפה על ידי רייצ’ל אקסטרום קארג’, הסופרת שגויסה על ידי בעלי הזכויות של מותג “בנות הזהב” (אולפני ABC השייכים לחברת וולט דיסני) להחזיר מהמתים את ארבע המופלאות במהדורה חדשה.
הרקע התקופתי נשאר כשהיה – אלה שנות ה־80 העליזות, שבהן לא היו טלפונים סלולריים ומכאן גם לא אפליקציות היכרויות כמו טינדר, וכך דורותי מוצאת את עצמה מחפשת בן זוג באמצעות קלטות וידיאו שהיא מקבלת ממשרד שידוכים.
בן הזוג שבו היא בוחרת (אזהרת קלקלן) מבריז לה באמצע הדייט הראשון, ולאחר מכן נמצא מת במקפיא של בית המלון. פניו כאמור שקועות בתוך עוגת גבינה מעשה ידיה של רוז, כך שבתחילה אפשר לחשוד שהמוות נגרם מאותה עוגה, אבל החשד הזה מתבטל לאור העובדה שמישהו חסם בכיסא את דלת המקפיא, ובהנחה שהמנוח לא עשה זאת בעצמו, צוות החוקרים קובע שמדובר ברצח, ומאחר שדורותי, שנכחה במעמד גילוי הגופה, הכירה את הנרצח (אף על פי ש”הכירה” זו הגדרה מוגזמת; היא ראתה אותו פעם אחת בחייה למשך עשר דקות בערך, אם לא סופרים את צפיותיה המרובות בהופעת הווידיאו שלו כמועמד לשידוך), היא החשודה הטבעית מבחינת המשטרה.
כמו בסדרה עצמה, היחסים בין הבנות הם המרכיב העיקרי, וסיפור המתח – מותח ככל שיהיה – הוא רק בונוס. אקסטרום קארג’ משחזרת בהצלחה את הדינמיקות הפנימיות המובהקות בתוך החבורה. רוז היא התמימה ובעלת לב הזהב, זו שתמיד מחפשת את הטוב בבני אדם, גם במהלך חקירת רצח, וששומרת אמונים למורשתה הנורווגית הביזארית, המגולמת בכפר סנט אולאף שבמינסוטה.
רבות (אולי רבות מדי) מהבדיחות בספר (ובסיטקום) קשורות לזיכרונותיה ההזויים מהכפר, וממנהגיו המשונים (תחרות שנתית של הטלת חציר, והשלכת ביצים סרוחות על בעלי עסקים שלא פתחו בזמן) שנגררים גם לחתונה המיועדת במיאמי (מכניסת החתן לחופה כשהוא רכוב על חמור ועד הברכות שיש לברך את הפיג’מות של הזוג הצעיר).
בלאנש היא היפהפייה הדרומית שאוספת גברים כמו צעצועים ומדמיינת מה הייתה עושה לאחד הצעירים שבסביבה על צלחת אגז בנדיקט (מה שנשמע לרוז לא כל כך סטרילי). דורותי היא הצלע הצינית וחדת הלשון ברביעייה, וחילופי העקיצות בינה ובין סופיה אמה מהנים גם ואולי בעיקר כשהם מרושעים במיוחד. כשדורותי תוהה אם הכניסה לכלבים מותרת בלובי המלון, ממהרת סופיה להחזיר: “אל תדאגי, ביקשתי אישור מיוחד בשבילך”. דורותי לא נשארת חייבת ומציינת, “נראה לי שהיום לבשת את החיתול שלך הפוך”.
סופיה אינה סובלת טיפשים, ולעניות דעתה הנחרצת רוז טיפשה, אבל גם היא וגם האחרות (וגם אנחנו כמובן) מקבלות זו את זו על כל פגמיהן ומגרעותיהן, כמו שהן. כל מריבה מסתיימת במהירות, עלבונות מצטננים, ופגיעות אגו מתפוגגות כמעט מיד. האהבה מנצחת פעם אחר פעם, ובענק. הביחד הוא החלק המוזהב בבנות הזהב, מרובע ששלם מסך כל חלקיו.
הדיוק התקופתי מחוזק על ידי רגישויות עדכניות. הכוח הנשי חזק מאי פעם, וגם את חקירת הרצח מובילה בלשית קשוחה. אם מיס מארפל בשעתה הייתה הקשישה החביבה והלא מזיקה, שלא לומר הנודניקית, שניסיונותיה לעזור למשטרה לעשות את עבודתה (כלומר, את עבודת הגברים) לא תמיד התקבלו בהבנה ובסלחנות, עד שהתברר שהיא סוג של כוח טבע, כאן הבנות נדחפות בלי בושה לחקירת החוקרת, אבל עד מהרה גם היא מבינה שאסור לזלזל בהן, מבולבלות ולא מפוקסות כפי שנדמה (לפעמים בצדק אבל רוב הזמן בטעות) שהן. הבנות שולטות, ושאף אחד לא יספר לכן אחרת. וכל בת שווה זהב, נערה ממש אוצר.
הכל מתוק כמו עוגת גבינה מוצלחת (יש מתכון בסוף, אלא מה) אבל לא מתוק מדי. קל לעיכול אבל יפה לבריאות. וכמו בשיר הנושא של הסדרה, מתחשק להודות לבנות על היותן חברות שלנו. עובדה, הן תמיד היו שם בשבילנו, והן עדיין כאן. עכשיו רק נותר לחכות בסבלנות למפגש הבא, הרצח הבא וכנראה גם הקיץ הבא. שיהיה לנו בהצלחה עם זה.
