בעקבות מתקפת האימה של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023, מוסדות להשכלה גבוהה ברחבי העולם חוו רעידת אדמה אידיאולוגית. באוניברסיטת הרווארד, מהיוקרתיות שבמוסדות האקדמיים, באו לידי ביטוי שסעים עמוקים: הפגנות סטודנטים, כישלונות ניהוליים וזרמים מדאיגים של אנטישמיות.
כדי להבין את שורשי התופעה והשלכותיה, שוחחנו עם פרופסור ג’ון לוינסון, חוקר ותיק ללימודים יהודיים בבית הספר לתיאולוגיה של הרווארד. לוינסון, המלמד בהרווארד כבר 37 שנה (ולפני כן באוניברסיטת שיקגו ובמכללת וולסלי), מתמקד בעת העתיקה, בתיאולוגיה יהודית ובספרות חז”ל. אך בשנים האחרונות הוא נשאב, גם אם באי-רצון, אל מרכז הסערה הפוליטית והתרבותית סביב האנטישמיות בקמפוס.
משבר מתעורר: 7 באוקטובר וההשלכות האקדמיות
לדברי לוינסון, נקודת המפנה הגיעה מיד לאחר הזוועות של ה-7 באוקטובר. “34 ארגוני סטודנטים בהרווארד חתמו על הצהרה שהאשימה את ישראל באופן מלא במצב”, סיפר. גם כשחלקם חזרו בהם, הנזק כבר נעשה — הן לתדמית הציבורית של האוניברסיטה והן לתחושת הביטחון של סטודנטים ואנשי סגל יהודים.
לוינסון תיאר את גלי המחאה בקמפוס: קריאות “מהנהר עד הים”, קריאות ל”אינתיפאדה”, ומאהלים שהוקמו בחצר האוניברסיטה. “כל זה התרחש”, הוא אומר, “כאשר הסטודנטים מפרים תקנות מבלי לשאת בתוצאות של ממש”.
התגובה מצד הנהלת האוניברסיטה, ובעיקר הנשיאה דאז קלודין גיי, הייתה כושלת. כשנשאלה בוועדה של הקונגרס אם קריאה לרצח יהודים מפרה את תקנון האוניברסיטה, תשובתה – “זה תלוי בהקשר” – עוררה סערה ציבורית רחבה. בהמשך, נחשפה מעורבותה בפרשיות פלגיאט והיא נאלצה להתפטר.
“מה שחווינו בהרווארד”, הוא אומר בקור רוח, “אינו משתווה למה שקרה בישראל. אבל בקונטקסט של מוסדות אקדמיים בתפוצות, זה היה שבר משמעותי”.
מעבר למחאה: עליית הרדיקליות האקדמית
לוינסון נזהר מלהכליל, אך אינו מסתיר את דאגתו מהקצנה הולכת וגוברת באקדמיה. לדעתו, מדובר לא רק בתגובה לאירועים נקודתיים, אלא בתוצאה של שינויים תרבותיים רחבים יותר.
“כבר שנים יש סובלנות כלפי רטוריקה אנטי-ישראלית בקורסים ובפעילות הסטודנטיאלית”, הוא מסביר. “עוד לפני 7 באוקטובר, אני ואחרים הגשנו תלונות על הטיה אנטי-ישראלית – והן התעלמו לחלוטין”.
הוא קושר את האווירה הזו לנסיגה מהדרישות האקדמיות המסורתיות, לאובדן ההקשר ההיסטורי ולשליטת אורתודוקסיה אידיאולוגית. בעיניו, האוניברסיטה האמריקאית המודרנית סובלת מחוסר איזון רעיוני, בו מגוונות חיצונית מודגשת על חשבון גיוון מחשבתי.
הוא מתאר בורות חמורה בנוגע למזרח התיכון: “סטודנטים רבים לא ידעו שישראל נסוגה מעזה ב-2005. אחרים חשבו שעדיין יש שם התנחלויות”. הוא מזכיר נואמת בטקס סיום שטענה שעזה חווה רצח עם כבר 77 שנה – טענה חסרת בסיס היסטורי ודמוגרפי.
לדבריו, הבורות הזו נובעת גם מניתוק בין-דורי: “הדור הצעיר כמעט לא מחובר לשירות צבאי או להבנת מציאות של מלחמה. הם רואים תמונות סבל ומיד קובעים אשמה – בלי להבין את המורכבויות”.
המאבק ברדיקליזציה ובבורות
מה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב? לוינסון מציע גישה רב-ממדית: “אנחנו זקוקים לגיוון השקפות אמיתי. צריך ללמד סטודנטים לנהל שיח מכבד עם מי שחושב אחרת”. אבל הוא מדגיש שהשינוי האמיתי חייב לבוא מלמעלה – מההנהלה.
הדו”ח האחרון של צוות המשימה נגד אנטישמיות והטיה אנטי-ישראלית בהרווארד, שפורסם באפריל 2025, הוא בעיניו התחלה חיובית: “הדו”ח תיעד מקרים אמיתיים של הדרה, ביוש והתעמרות אידיאולוגית. כעת הגיע הזמן ליישם פתרונות”. אך לוינסון מזהיר מפני פתרונות שטחיים וקורא לשינויים מבניים, במיוחד באופן בו האוניברסיטה מטפחת שיח וגיוון אינטלקטואלי.
מחלקת ביטחון הפנים, ויזות והתערבות ממשלתית
בתגובה לטיפול הכושל של הרווארד באנטישמיות, מחלקת ביטחון הפנים של ארה”ב (DHS) סירבה לאחרונה לאשר ויזות לסטודנטים ולמרצים זרים מהאוניברסיטה. למרות שיש מי שראו בכך צעד חיובי, לוינסון חושב שמדובר בהתערבות מוגזמת.
“זו טעות”, הוא אומר. “רוב הסטודנטים הזרים באים ללמוד ותורמים רבות, אבל אם יש כאלה שמפרים חוק או מסיתים – זה כבר עניין אחר”. שאלה מרכזית בפרשה היא האם הרווארד סירבה לשתף פעולה עם ה-DHS ולא העבירה מידע על סטודנטים שהפרו תקנות. “אם זה נכון – זה מצער”, אומר לוינסון. “אבל איני יודע בוודאות. אם מוסדות נותנים חסות לסטודנטים, חייבת להיות גם אחריות”.
ובכל זאת, הוא מביע הסתייגות מהתערבות ממשלתית רחבה: “חופש אקדמי הוא ערך יקר. אסור שהממשלה תקבע על מה מותר לדבר בקמפוס”.
תגובת נגד עולמית ואובדן יוקרה
הפגיעה במוניטין של הרווארד חצתה גבולות. לוינסון מזכיר את המקרה של בית הספר לעסקים לאודה באוסטריה, שניתק קשרים עם הרווארד בשל סובלנות כלפי אנטישמיות. “אם הרווארד לא תיישם את מסקנות הדו”ח”. הוא מזהיר, “מוסדות נוספים עלולים לנתק קשרים”. עם זאת, הוא רואה גם נקודות אור: “תחת הנשיא החדש, אלן גרבר, יש לפחות הכרה בבעיה. זהו צעד ראשון”.
שורשי העומק של האנטישמיות המודרנית
החלק העמוק ביותר בשיחה עם לוינסון נגע בשורשים התאולוגיים וההיסטוריים של הרטוריקה האנטישמית בת ימינו. לדבריו, ניתן לזהות הדהוד של האשמות נוצריות עתיקות, כגון האשמת היהודים ברצח האל, בפעילות אנטי-ישראלית מודרנית.
“זה ממוחזר”, הוא טוען, “לצורת האשמה חילונית חדשה”. לטענתו, השימוש הרשלני במונחים כמו “רצח עם” מבטא דפוס עתיק של הטלת אשמה על יהודים: “גם אם הפעילים של היום לא מודעים לכך, הם משחזרים נרטיבים בני מאות שנים בלבוש פוליטי חדש”.
הדרך הארוכה לפנינו
דבריו של לוינסון משקפים עומק אינטלקטואלי לצד תחושת דחיפות מוסרית. הוא אינו מתיימר להחזיק בכל התשובות, אך מדגיש את הסכנות: אורתודוקסיה אידיאולוגית בלתי מבוקרת, בורות היסטורית, פוליטיזציה של הכיתה ואנטישמיות גוברת.
בפני ההשכלה הגבוהה האמריקאית ניצב משבר זהות מהחמורים בדורנו. קריאתו של לוינסון פשוטה אך חדה: “אוניברסיטאות אינן אמורות להיות תיבות תהודה. גיוון אינו רק עניין של מראה – אלא של מחשבה”. נותר לראות האם מוסדות כמו הרווארד אכן יקשיבו.
