מאז שאני ילד, מירי מסיקה וקרן פלס היו חלק בלתי נפרד מהפסקול שלי. אם היו שואלים אותי אז איזו מוזיקה אני שומע הייתי ישר עושה חיקוי של מירי מסיקה שרה “לשם”. לכן עבורי הזמרות המדהימות הללו הן השראה. הן תמיד שם, עם מילים שמבינות אותי ולחנים שחודרים ישר ללב שלי.
אז כמובן שכשהוכרז על מופע משותף של שתיהן התרגשתי כמו בפעם הראשונה ששמעתי את “נובמבר”. זה היה אמור לקרות לפני חודש, אבל נדחה בגלל המלחמה עם איראן. לפעמים לדברים טובים פשוט צריכים לחכות.
וכשהן עלו לבמה, הרגשתי שזה היה שווה כל רגע של המתנה. מהרגע הראשון, היה ברור שהולך להיות ערב מיוחד. הן שרו יחד, לבד, עם הרמוניות מדויקות ומרגשות, ושיתפו בסיפורים מהדרך הארוכה שעשו יחד.
מטורף לחשוב שבתחילת הדרך המקצועית שלהן היו שחשבו שמדובר בטרנד חולף, צוחקים על השירים של קרן, ומזלזלים באיכות המוזיקלית של שתיהן. אין ספק שמי שהיה צריך הוכחה שזה לא נכון קיבל אותה מזמן (בכל זאת קריירה של 20 שנה), אבל מעניין אותי מה אותם “מבקרים” היו אומרים על ההופעה הפנומנלית אמש.
מירי וקרן סיפרו איך הכול התחיל בשירותים של רימון. מירי עשתה אודישן ויצאה ממנו בטוחה שהיא כשלה. נכנסה בוכה לשירותים, דיברה עם אמא שלה בטלפון, ובדיוק כשהדגימה לה איך שרה באודישן שיר של “אום כל תום” – קרן נכנסה. שמעה אותה, והבינה באותו רגע שזו אחת הזמרות הכי טובות שהיא שמעה, והיא חייבת לכתוב לה שירים.
משם נולדה שותפות. קרן כתבה למירי את “נובמבר”, “באה אליכם”, “לשם” ועוד, שירים שעיצבו את האלבום הראשון שלה ובעצם גם את תחילת הקריירה של שתיהן. מירי אמרה במפורש שבלי השירים של קרן לא היה אלבום, וקרן הוסיפה – בלי הקול של מירי, היא לא הייתה מקבלת את ההכרה שהובילה אותה לעבוד עם כל הגדולים. בעצם מעבר לחברות יש פה שיתוף פעולה שעזר להן להגיע לצמרת. אין ספק שהצמד הזה מוכיח שהשלם גדול מסך חלקיו.
היה משהו כל כך אמיתי ביניהן. לא רק חברות, אלא הבנה עמוקה אחת של השנייה. והקהל הרגיש את זה. הן היו שם לתת תמיכה זו לזו ברגעים מורכבים מוזיקלית. וגם הקהל ששר בקולי קולות כל שורה ונתן הד מטורף. כל פזמון הרגיש כמו שירה בציבור.
השיאים הרגשיים הגיעו ברגעים שבהם ביצעו מש-אפים מדהימים. “מלך” השתלב בתוך “רסיסים”, “איתי” הפך ל”מאמי”, “אני מפחד עלייך” ו”רק אלוהים ישפוט אותי” נשזרו זה בזה עד שקשה היה לזכור מה התחיל איפה. זה לא היה דואט, זו הייתה יצירה חדשה לגמרי.
גם הבמה הייתה חלק מהחגיגה. צילום, וידאו ארט, תאורה מוקפדת, סאונד מעולה, נגנים שמביאים את הנשמה, הכול ברמה הגבוהה ביותר, עבד יחד בשביל להרים את הרגעים האלה עוד יותר גבוה.
ואז הגיע הרגע הכי מרגש וחשוב של הערב. על המסך הוקרנו קטעים של חטופים ששבו מהשבי, התאורה נצבעה כולה צהוב, והן הקדישו לחטופים את “שיר תקווה”. זה לא היה סתם שיר. זו הייתה קריאה. חיבוק. מחאה עדינה ומדויקת. היו דמעות. לא רק שלי. הקהל קם על הרגליים ומחא כפיים הכי חזק שיצא לי לשמוע – והנה זו גם הקריאה שלי – החזירו את החטופים זה הדבר הכי חשוב כרגע! אחינו שעדיין בשבי צריכים אותנו, ומקבלי ההחלטות פשוט חייבים לשחרר! זה מה שהעם רוצה, וזה הדבר הנכון והמוסרי!
אני חייב לציין שהקהל עף. ב”אם אלה החיים” כולם קמו ורקדו ונשארו עומדים, כל מנורה על הרגליים. ואז ב”נובמבר”, רגע השיא של הערב לא נשאר אף אחד יושב. זה היה השיר שכולם חיכו לו, והשיר הראשון שקרן כתבה למירי והפך לסמל שלה. הן הגישו אותו בגרסה אלקטרונית מדהימה!
את המופע הן סיימו עם “מי היה מאמין” ו”יש לך אותך”, ושוב – הוכיחו שהן לא רק זמרות ענקיות, אלא גם נשים שיודעות לאחד, לרגש, ולפתוח לבבות.
יצאתי מהאולם בתחושת הודיה. על הילדות שלי. על ההווה. על מוזיקה שיודעת לגעת בדיוק איפה שצריך. על שתיים שהחברות שלהן שוברת כל סטיגמה, ולוקחת אותן רחוק רחוק. זה מעורר השראה, והלוואי שלכל אחד הייתה את החברה הזו, שתומכת, ויודעת איך לקחת אותך לגבהים חדשים.
