ראשית, חשוב להבין שהצבעה בבחירות למפלגה כלשהי משקפת משהו מאישיות המצביע. זה לא תמיד חד משמעי, לא תמיד זה וודאי אבל במקרים רבים זוהי אינפורמציה מעניינת לגבי הפרט. אצל רובנו מדובר על נטיות טבעיות ולגיטימיות שננסה לעמוד עליהן וכמובן לא על פסיכופתולוגיה – זאת נוכחת רק אצל הקבוצות הקיצוניות ביותר.
הימין הקיצוני: אם נחשוב למשל על תלמידי הרב כהנא או על נערי הגבעות, אותה קבוצה שיכולה לתקוף גם חיילים שלא לדבר על פלסטינים תמימים. האם הם מאופיינים על ידי פסיכופתולוגיה מסוימת? לעניות דעתי, כממוצע וככלל, כן. אותם אלה שחווים עצמם כעם הנבחר שלהם מגיע הכל ולפלסטינים הרבה פחות, אם בכלל. יש כאן גרנדיוזיות ללא ספק המלווה בתחושה שהם טובים וטהורים ואילו הרוע כולו שוכן בחוץ.
נטיות גרנדיוזיות הולכות יד ביד עם תחושות פרנואידיות. אם אני כזה גדול וחשוב וודאי יש כאלה שירצו להתנכל לי. רגשות אשמה על מעלליהם הם מהם והלאה וכפי שאמרנו תחושת טוהר פנימי מלווה אותם. על פי רוב הם הולכים בתחושות אופוריות, עם חיוך מאוזן לאוזן – אין ספק שזה כיף להיות נבחר – ודכדוך שאינו אלא התקפה על העצמי מנוגד למבנה אישיותם. לא שזה לא יכול לקרות בעולם הנפש המורכב אבל על פי רוב זה הסטריאוטיפ. אנשים אלה הינם על פי רוב מאוד תומכים, חמים וטובים כלפי כל מי שחבר בקבוצתם. לדידם ברור כשמש מי שייך למעגל הטוב הפנימי אל מול הרע שבחוץ.
השמאל הקיצוני: אותם אנשים שחשים שעשינו עוול נורא לאויב. הם נוטים לרחם למשל על תושבי עזה לא פחות מאשר על החטופים או תושבי עוטף עזה שנטבחו. המניע העמוק שלהם הינו רגשות אשמה. הם חשים עצמם שייכים לקבוצת החזקים והרעים שעוללו לאחר דברים איומים. על כן, הם מזדהים פחות עם בני עמם ויותר עם האויב.
במקרים רבים הם מחפשים קרבה עם האויב יותר מאשר עם בני עמם ועושים למשל יום זיכרון משותף לחללי שתי הקבוצות. המסר הינו שהאויב המשותף הוא “הימין הקיצוני” בארצנו. הם כמובן גם מדחיקים את התוקפנות המופנית כלפינו ומאמינים שאמפתיה לאויב היא הפתרון ולא יתכן שיש מישהו שאיננו מעוניין בשלום. אכן, קושי עמוק ובסיסי להכיר בתוקפנות המופנית כלפינו. מעניינת במיוחד תגובת חלק מתושבי העוטף שטרם הטבח נהגו להסיע עזתים חולים לבתי חולים בישראל או לספק להם עבודה.
לאחר הטבח חלקם התפקחו ואמרו שלא ישובו להתנהלות זאת ואילו אחרים הצהירו שלא יפסיקו ממאמציהם לחתור ל”שלום.” אכן תפיסות אידאולוגיות יכולות להיות חזקות מכל מציאות ובכוחן לכופף כל עובדה. יתכן גם מרכיב מזוכיסטי בקבוצה זאת שבאופן לא מודע אומרת שמגיע לה עונש. הם מוכנים לסבול רק כדי לרכך את רגשות האשמה העמוקים שהם חשים – אותם כמובן הביאו, כמו אצל כולנו, מן הילדות והקשר עם ההורים. הם שונאים את הימין משום שהוא מגלם עבורם את הרוע והתוקפנות ואילו הם מנסים לכפר על חטאותיהם ולהתקרב ולהתחבק ככל שניתן עם האויב.
וכולנו? אנשי הימין יטו על פי רוב לחפש קשר עם אנשי השמאל ולחשוב באופן ממלכתי למרות שזה לא תמיד נראה לעין. זאת משום שברמה העמוקה הם כמהים לאחדות האומה – זכרו, “ליכוד”. זכרו את יחסי בגין ובן גוריון – שהראשון כיבד את האחרון כל חייו והיה תמיד ממלכתי ואילו האחרון בז לראשון ורק בסוף חייו בהיותו בודד ודחוי שינה את עמדתו. הימין יכול לכעוס על השמאל, לפצל את האומה כפי שלא אחת נוהג ביבי בהצהרותיו, אבל עמוק בליבם הם כמהים לקשר משום שעבורם כולנו יהודים.
השמאל לעומת זאת שרואה את עצמו יותר כישראלי ופחות כיהודי, כאזרח העולם, בז בסתר ליבו לאותה נטייה של אחדות לאומית – זכרו ערך “אמת.” הוא מנסה לפתור קונפליקטים לא מתוך הבנה לאומית אלא מתוך הבנה ששתי קבוצות יריבות, כמו שני אנשים, יכולים למצוא את עמק השווה. חשיבתו הינה אישית ולא קבוצתית. תרבותית, רובם נוטים להיות בני אשכנז, בעלי מקצועות חופשיים. שוב, בהכללה זאת יש רבים שהינם יוצאים מהכלל, אחרים לא החליטו לאיזו קבוצה הם שייכים ועדיין דפוסים אלה הינם נכונים ברמה הסטטיסטית. הדת, אותו כוח עליון המאחד את העם היהודי נראה להם לעיתים כדרך חיים שלא מתאימה להם אם לא פרימיטיבית. הם חשים עצמם כאינדיבידואלים והשייכות הקבוצתית רחוקה מהם.
כדי לחדד את האבחנה ניתן לדמיין כיצד אנשים שונים חשים לנוכח נאומיו של ביבי. יש החשים התעלות, סמכות המסמנת בברור כיוון ומטרה, סדר. אחרים חשים בדיוק את ההיפך – זלזול באינטליגנציה שלהם. הם לא צריכים שירוממו את רוחם, הם רוצים דיבור בשפה מתונה יותר, רפלקטיבית, ביקורתית אפילו מתלבטת. כך, אנשי הימין מדווחים על תחושות דכדוך כשהם צופים בערוץ 12 – האשמה עצמית, שאלות מתריסות ופירוק האחדות ואילו אנשי שמאל ש”יעזו” לצפות בערוץ 14 עתידים לחוש מדורת שבט אופורית וזחוחה שאיתה אין הם מסוגלים להזדהות.
אנו זקוקים גם לימין וגם לשמאל – לכל אחד מהשניים תפקיד קיומי מכריע בחיינו עם היתרונות והחסרונות שלו. למדינת ישראל יש בעיה משום שונותה ורבגוניותה העצומה. אין מדינה בעולם כישראל שנוצרה על בסיס של קיבוץ גלויות כזה – תרבויות חילוניות, מסורתיות, דתיות, חרדיות וכל מה שביניהן. במדינות רבות יש מגוון תרבויות אבל אף אחת לא נוצרה מהגירה מכל קצווי תבל ובתקופה כל כך קצרה. חייבים ליצור אמנה משותפת שכוללת חובות וזכויות ובעיקר הסכמה על חינוך משותף שמעצב את עתידנו.
הכותב הוא פסיכולוג קליני, לשעבר יועץ בחטיבת המחקר באמ”ן, מחבר סדרת “הצופן התרבותי” – חמישה כרכים בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון.
