“התקשורת קברה אותי בחיים”, אמר לי שייקה פייקוב באחת משיחותינו האחרונות. “אין כבוד לדור הוותיק, אין הערכה, וזה נכון מה שאומרים: מעריכים אדם רק אחרי שהוא מת. עצוב שזה כך בישראל”.
פייקוב, מהיוצרים החשובים והפוריים בתולדות הזמר העברי, הלך אתמול לעולמו, יום אחרי שציין את יום הולדתו ה־88. האיש שחתום כיוצר – לעיתים כתמלילן, לעיתים כמלחין, לעיתים כשניהם – על עשרות קלאסיקות שנשזרו בפסקול הישראלי הסתלק בתחושה קשה, של מי שנשכח.
בין השירים שפייקוב הלחין ו/או כתב: “חייכי לי בשירים”, “אותך”, “אמא מדוע”, “ארץ ארץ ארץ”, “תקוות ימיי”, “נפגשנו שוב”, “דרך המלך”, “ארץ ישראל יפה”, “אחיי גיבורי התהילה”, “דרך ישנה”, “קרוב ורחוק”, “אנשים יש בעולם”, “עוד יהיה טוב בארץ ישראל”, “ותבוא עליכם הברכה”, “שישו ושמחו”, “למה ככה”, “לאורך השדרה שאין בה איש”.
פרסים מאוחרים
כשפגשתי את פייקוב לראשונה, בשנת 2016, הוא חי באלמוניות כמעט מוחלטת בקיבוץ משמר השרון שבעמק חפר. היה נדמה שדמותו נעלמה מהמרחב התרבותי, שהשם “שייקה פייקוב”, שהיה פעם שם דבר בכל בית, נשמט מהזיכרון הקולקטיבי. הסקרנות הובילה אותי לאתר אותו, להגיע לביתו ולשבת איתו לשיחה שנמשכה שעות.
פייקוב נעזר כבר אז במטפל סיעודי. כשנשארנו לבד, הוא לא חסך במילים. הוא דיבר על תחושת ההשכחה, על כך שרבים כלל לא יודעים שהוא עדיין בין החיים. בעיניים עצובות אך מלאות אש הוא גולל בפניי את סיפור ילדותו, את הרגעים הגדולים בקריירה, וגם את העלבון המתמשך ממדינה שהפסיקה להוקיר את מפעל חייו.
השיחה הזו, שאת תוכנה פרסמתי אז ברשתות החברתיות, נעשתה ויראלית. בעקבותיה החל גל קטן של הכרה מחודשת. פייקוב הוזמן לריאיונות טלוויזיה, ופתאום זכה שוב להתייחסות. השיא היה כשזכה גם בפרס אמ”י (2017) על תרומה יוצאת דופן לתרבות הישראלית ובפרס אקו”ם (2018) על תרומתו ליצירה הישראלית. הוא התקשר אליי בהתרגשות ואמר שלא האמין שפוסט אחד יכול לחולל את מה ששנים ייחל לו: שיקראו לו בשמו, שיזכרו, שיספרו את סיפורו.
מאז, נרקם בינינו קשר מיוחד. שוחחתי איתו שוב ושוב – לא תמיד לפרסום, לפעמים סתם כדי לשמוע, להבין, לשמר. כי מאחורי הצלילים של פייקוב הסתתרה נפש עדינה, רגישה וכואבת.
הוא נולד בתל אביב להורים שעלו מפולין ומאוקראינה מתוך חזון ציוני. כשהיה בן 6 נפטרה אמו, וכעבור שנתיים עבר עם אביו לקיבוץ אשדות יעקב. אביו נישא בשנית, ולפייקוב נולדו שני אחים. “גיליתי את התשוקה למוזיקה בגן”, סיפר לי. “חברי הטוב ביותר בגן היה לימים הפסנתרן והמנצח, חתן פרס ישראל, אריה ורדי. הוא השמיע לי לראשונה בחיי תקליט ובו סימפוניה, ואמר לי: ‘זאת מוזיקה’”.
באשדות יעקב פייקוב החל לא רק להאזין למוזיקה, אלא גם לנגן. “הוזמנתי עם עוד ילדים לנגן על מנדולינה בתזמורת הקיבוצית, וכך אחזתי בפעם הראשונה בכלי נגינה”, סיפר. “בהמשך למדתי לנגן בקיבוץ גם על חלילית, אבל התפנית הייתה כשהקיבוץ הביא מורה לאקורדיון שהגיע במיוחד מטבריה כדי ללמד אותי בלבד. בגיל 16 הלחנתי את שיריי הראשונים, ‘הורה עמק הירדן’ ו’שיר הלוחם’, וניגנתי במסיבות בקיבוץ”.
בשנת 1955 הוא התגייס לצה”ל ושובץ כמ”כ במחנה 80. “לא אהבתי את ההתנהלות של מ”כ מול טירונים, אז דרך היכרות מוקדמת שלי עם חייל וחיילת מצוות הווי של הנח”ל הצטרפתי לצוות”, אמר. “נסעתי לביתו של המלחין מרדכי זעירא והוא לימד אותי את השירים החדשים שלו כדי ללמד את החיילים”.
עם שחרורו מהצבא עבד כמכונאי במוסך באשדות יעקב, ובהמשך עבר לקיבוץ משמר השרון. את שירו הראשון שהתפרסם ברדיו, “לו הייתה לי שושנה”, הלחין ב־1966 לחברו מימי צוות הווי הנח”ל, רן אלירן. “רן, שכבר חי בארצות הברית, היה מצלצל אליי בכל ביקור שלו בארץ ואומר: ‘נו, תכתוב לי שיר’”, נזכר פייקוב. “אז כתבתי מנגינה, גיל אלדמע, המעבד, העביר אותה ליורם טהרלב, שכתב את השיר. זה לא היה להיט, אבל זו הייתה ההתחלה שלי”.
מהר מאוד פייקוב לא הסתפק רק בהלחנה, והחל גם לכתוב את המילים ללא מעט משיריו. “התחלתי לכתוב בעצמי כי הטקסטים חזרו על עצמם, והבנתי שאני כבר לא יכול להלחין טקסטים שלא מחדשים כלום”, הסביר. “רוב השלאגרים הגדולים שלי נולדו בחמש דקות”.
מטולדנו ועד ירקוני
לאחר הספתח שלו ברדיו, פייקוב נעשה יוצר מבוקש, ושיריו כבשו את מצעדי הפזמונים. “חשבתי שחשוב ליצור שירים על כל מה שקשור בארץ ישראל”, הסביר לי. “במקביל, יצרתי גם שירים בינלאומיים. אני מלחין רב־סגנוני. אני זוכר שיוסף בן ישראל, מפיק פסטיבל הזמר המזרחי, פנה אליי שאצור שיר בנוסח עדות המזרח. אמרתי לו: ‘למה אני, הווזווז, צריך ליצור עכשיו שיר בסגנון שלהם?’. הוא התעקש שאשתתף, אז אמרתי לו: ‘טוב, אבל תדע שאקח את המקום הראשון’. ובאמת, קטפתי את המקום הראשון בפסטיבל השני עם ‘בואו ונשיר אחים’ שביצע ששי קשת”.
באותן שנים כתב להיטים גם לדודו זכאי, ללהקת פיקוד הדרום, לאבי טולדנו, לציפי שביט, ליפה ירקוני, למיכל טל, ליגאל בשן ועוד. אחד השירים שמסר לאילנית, “ארץ”, משיריה המפורסמים ביותר, יצר לו סכסוך מתוקשר עם לא אחר מאשר יהורם גאון. “יום אחד התקשר אליי המפיק שלמה צח וביקש שאכתוב שיר לרוחמה רז, שאז השתחררה מהצבא”, פייקוב סיפר. “כתבתי בבוקר המפגש שלנו בכמה דקות את השיר ‘ארץ’, השמעתי אותו לשלמה ולרוחמה, אבל רוחמה לא התחברה וסירבה לבצע אותו. כעבור שבוע צלצל אליי יהורם גאון וביקש שאכתוב לו לראשונה שיר.
השמעתי לו את ‘ארץ’, הוא התלהב ושילם לי 1,500 לירות בעבורו כדי להקליטו. עברה חצי שנה, ולא קרה כלום עם השיר, כשבמקביל צח כל הזמן לוחץ עליי למסור שיר לאילנית. חיפשתי את יהורם ולא הצלחתי לתפוס אותו בטלפון, אז מסרתי את השיר לאילנית. למחרת בעיתון פורסמה ידיעה: ‘יהורם גאון יתבע את שייקה פייקוב על שמסר את השיר שלו לאילנית’. במשך עשר שנים יהורם לא רצה לשמוע ממני. הקרח נשבר כשנפגשנו בשירותים באולפן הקלטות, אמרתי לו שאני מעוניין לפייס אותו וכתבתי לו במתנה את ‘בואי נשוב אל הטנגו’ שהיה להיט גדול שלו. כך השלמנו”.
להיט נוסף שפייקוב כתב עבור טאלנטית של צח היה “אותך”, שביצעה אילנה אביטל בפסטיבל הזמר 1977. “התאמתי את השיר לקול של אילנה, שעלתה לארץ מצרפת וידעתי שמתאים לה שיר בסגנון של מייק ברנט. ועובדה, זה עד היום שיר הדגל שלה”, הסביר.
אחרי “אמא מדוע” שכתב לרונן בהונקר לפסטיבל שירי הילדים 1981, הוא יצר את “דרך המלך” עבור גילי נתנאל בן ה־12 וגלית בורג בת ה־21, שייצגו אותנו בתחרות האירוויזיון ב־1989 והגיעו למקום ה־12 בביצוע שכלל פדיחה של נתנאל הצעיר, ששכח את המילים באמצע השיר. “גילי היה מאוד מוכשר, ואחרי זה גם הקלטנו שירים ביפנית ובאנגלית, אבל האירוויזיון יצר לו טראומה”, סיפר פייקוב. “זה שיר מקסים, לדעתי.
הבאלאנס היה מדהים וגילי היה מצוין, אבל טכנאי הסאונד השוויצרי היה אנטישמי, והוא הוריד לגילי ברגע מסוים את הפלייבק של התזמורת, במכוון. לכן הוא לא שמע את השיר ונבהל. גלית, שהייתה מקצועית יותר, חיפתה עליו. רציתי לחנוק את הטכנאי הזה, שאמר לי ‘הכשלנו אתכם בכוונה’, אבל זה לא היה עוזר לי”.
במקביל להצלחה המוזיקלית, בשנות ה־80 נכנס לפייקוב “ג’וק” חדש: ב־1983 הוא קרא בעיתון על מטמון עתיק בצ’ילה שטרם נמצא, והחליט לנסוע לשם כדי לחפשו. “הייתי הרפתקן, והאינטואיציה שלי אמרה לי ללכת לשם. זה נשמע משוגע, אבל כזה הייתי”, סיפר. “הקמתי בצ’ילה שתי חברות וקניתי זיכיון כרייה בצפון צ’ילה כדי לחפש את האוצר. כך עבדתי מצד אחד כמוזיקאי שכותב לאמנים ישראלים, ומצד שני עבדתי בחיפוש המטמון בצ’ילה. כשראיתי שאני לא מצליח למצוא את המטמון, החלטתי להסב את עיסוקי לכריית זהב. מצאתי משקיע נוסף וב־2005 התחלנו לכרות זהב. בעקבות סכסוך עם השותף שלי העבודה נעצרה, הכסף שלי אזל וחזרתי לארץ עם חובות”.
עם שובו לישראל התמקד פייקוב, שהיה נשוי שלוש פעמים ולו שתי בנות, ביצירת שירים, אך סצינת המוזיקה השתנתה והוא לא מצא את מקומו בה. “השירים שלי לא התאימו כבר לנוף המוזיקה בארץ”, הסביר. בשנותיו האחרונות, בעקבות הידרדרות במצבו הבריאותי, חדל פייקוב מליצור ובעיקר התרפק על יצירות העבר.
