באחד מהימים הראשונים של “מלחמת 12 הימים” עם איראן, עת התעוררנו לעוד בוקר של לילה מפרך עם ירידות למקלט עם ילדות קטנות, שנתקעו בבית עם סרטוני יוטיוב של לאנה מיינרט במקום ללכת לבית הספר ולגן – גיליתי שנגמר לנו האוכל בבית. עשרות שנים התכוננו למלחמה עם איראן, ובתוך כמה ימים גמרנו את כל מלאי החירום. מלחמה, כך גילינו כולם, זה משמין.
יצאתי לסופרמרקט הגדול שבבניין הרב מכר בגלילות, המוכר לרוב הישראלים בשם “סינמה סיטי”, אבל כל מי ששירת בבסיס גלילות וזוכר כיצד היה צריך לתפוס טרמפים הביתה, עדיין קורא למקום בשמו המקורי – “הרב מכר”. רכשתי עשרות חטיפים, וגם קצת מזון אמיתי, ואיכשהו העמסתי לעגלה גם גנרטור נייד שלפתע הרגיש כמו רכישה הכרחית.
ואז יצאתי הביתה, והגשר שעובר מעל כביש איילון שמחבר בין צומת גלילות לבסיסי גלילות היה חסום על ידי ניידות משטרה. הסיבה: אחד המבנים בבסיס גלילות עדיין עלה באש, שעות אחרי התקיפה האיראנית האחרונה. אמנם הייתי במשימה אזרחית ומשפחתית לחלוטין, עם תא מטען מלא בדגני בוקר ושקיות במבה, אבל כעיתונאי לא יכולתי שלא לעצור לרגע בצד הדרך ולצלם את מה שראו עיניי. מה שיכול היה לראות כל אזרח שהיה נוסע לקנות פיצוחים בסופר באותו בוקר.
בתוך רגע התנפלו עליי כמה שוטרים שמסיבה לא ברורה החליטו שהדרך שלהם לפתוח בשיחה עם אזרח היא ישר באיומים. שלפתי את תעודת העיתונאי שלי והם הורידו טונים, אבל הבהירו: אסור לצלם פה, הצנזורה לא מאשרת. כששאלתי ממתי שוטרים מקבלים הנחיות מהצנזורה הם לא כל כך ידעו מה לענות, והפעם ביקשו כבר בנימוס שאמשיך בנסיעה. המשכתי.
נזכרתי בקטע הזה כשקראתי את הכתבה בעיתון “הטלגרף” שפרסם שחמישה בסיסים צבאיים נפגעו מטילים איראניים בזמן המלחמה – אחד מהם הוא אותו בסיס שראיתי במו עיניי. אין עיתונאי שלא הכיר את הסיפור. למעשה, דוברות כבאות והצלה הוציאה למערכות השונות תמונות של לוחמי אש אמיצים מתמודדים עם הלהבות במקום – אך התמונות נאסרו לשימוש.
רביב דרוקר ניצל את המונולוג שלו אתמול ב”אזור מלחמה” כדי לשאול שאלה פשוטה: למה בעצם אסור היה לפרסם את התמונות האלה? התשובה של דרוקר הייתה פשוטה ומטרידה: הצנזורה לא הייתה מטעמי שמירה על ביטחון המדינה, אלא כדי לשמור על תחושת ניצחון. לא כדי למנוע מהאיראנים לדעת – הם הרי יודעים בדיוק איפה פגעו (בדיוק כמו החוקרים באורגון שהמסקנות שלהם פורסמו בטלגרף) – אלא כדי שהציבור הישראלי לא ידע עד כמה נפגענו.
הצנזורה לא מגינה פה על חיי אדם, אלא על נרטיב. וכשזה המצב, עולה שאלה לא פשוטה: האם עיתונאים צריכים לציית? האם אנחנו עדיין שומרי סף או שכבר הפכנו לשותפים בשתיקה? במלחמות הקודמות נאבקנו על כל פסיק. עכשיו אנחנו פשוט מהנהנים לכל דרישה מהמשטר, ועוד דווקא המשטר הזה.
גם לכך יש לדרוקר פרשנות: “אנחנו כל כך חוששים להיתפס כלא פטריוטים, עד שאנחנו מעדיפים להיות שותפים לשקר”. ומי כמוהו, שראה את הפרצוף שלו תלוי על שלטי חוצות בקמפיין של נתניהו – יודע.
צנזורה היא לא מילה גסה, לפחות ככה חשבתי כשהייתי ילד. כשהגעתי לגיל של בינה ודעת הבנתי שיש בעיה עם המוסד הארכאי הזה. כמה ארכאי? כשהוא הוקם, עוד בתקופת המנדט הבריטי, היטלר עדיין היה חי. המפגש הראשון שלי עם הצנזורה לא היה כעיתונאי, אלא כחייל. שלחתי מכתב לזוגתי דאז שהייתה בקורס קצינות בבה”ד 1, ולא חסכתי בפרטים רומנטיים ואינטימיים. המעטפה שהיא קיבלה הייתה פתוחה, ולצד המכתב האישי שלי היה נייר נוסף עם הודעה: “המכתב נקרא על ידי הצנזורה הצבאית ואושר לשליחה”.
ברשת אפשר למצוא לא מעט מאמרים בהם דווקא תמכתי בצנזורה, אבל מטעמים מוסריים. טענתי – ועדיין טוען – שחובה להמתין עם פרסום שמות של חללים עד שהמשפחות יודעות. יתרה מכך, לטעמי אסור לפרסם שהיה “אירוע משמעותי” בעזה, מכיוון שכל הורה שבנו לוחם כרגע בעזה מבין שזה קוד ל”חיילים מתים”. לא צריך גוף רשמי שיגיד לעיתונאים לא לפרסם מידע כזה, רק אחריות בסיסית. זה אגב, נכון לא רק לעיתונאים, אלא גם לצייצנים וכל מיני עמודי טלגרם שחשוב להם “לצאת ראשונים” עם המידע הזה.
אבל כל זה לא קשור לצנזורה של 2025. זו כבר לא הצנזורה שהביכה אותי כשהחליטה לפתוח מכתב פרטי ששלחתי לבת הזוג שלי. אז זה הרגיש לי כמו חדירה מיותרת, היום זה נראה כמו שריד מעולם שחלף. מדובר בצנזורה שמתעקשת להסתיר מאיתנו דברים שברורים לכל מי שיש לו חיבור לאינטרנט. הצנזורה לא מגינה על חיי אדם – היא מגינה על נרטיבים. לא עוצרת מידע שיכול לסכן מבצע עתידי – אלא מסתירה כישלון שכבר קרה. אם טיל פגע בבסיס צבאי, ותמונות שלו כבר רצות בטלגרם ובאתר של ה”טלגרף” – אין שום משמעות לצנזורה על כלי תקשורת, חוץ מאשר לחגוג את נרטיב הניצחון הגדול.
הצנזורה במתכונתה הנוכחית היא מוסד אנכרוניסטי ובלתי דמוקרטי. גם מי שמכירים את המערכת מבפנים מודים שצריך לעצור ולהמציא את הצנזורה מחדש. הצנזורית הראשית לשעבר, סימה וואקנין־גיל, אמרה לאחר שפרשה שצריך לבטל את המוסד כולו – ושהמהלך הזה לא יסכן את ביטחון המדינה. מי ששירתה 10 שנים כמפקדת היחידה שיכולה לסגור לכולנו את הפה, הציעה מהלך די פשוט: לא צנזורה מראש, אלא ענישה בדיעבד במקרה של הדלפה מסכנת חיים. לא שליטה צבאית בפרסום, אלא גוף מייעץ עצמאי. כי במדינה דמוקרטית, לא יכול להיות שקצין במדים יחליט מה מותר לדעת – ומה עדיף לשכוח.
במילים פשוטות: גם הצנזורה עצמה מבינה שהיא סיימה את תפקידה ההיסטורי. פעם היא הגנה על חיילים. היום היא מגוננת על כבודם של פוליטיקאים. פעם היא שמרה סודות. היום היא מסתירה דברים שכבר צולמו בלוויין, פורסמו בטוויטר ונותחו בטלגרם. זו לא הגנה על ביטחון – זו פרופגנדה. אפשר להמשיך לקרוא לזה צנזורה צבאית. אבל בינינו? זו פשוט עוד קבוצת וואטסאפ שלשכת ראש הממשלה שולחת לה הוראות.
