בשבוע שבו נראה שהחלטה קרבה ומשא ומתן בדוחא נכנס להילוך גבוה, קשה להתעלם מתחושת ההחמצה. ההבנות שמתגבשות כעת בין ישראל לחמאס – בתיווך ארה”ב, קטאר ומצרים – אינן תוצאה של התקדמות מפתיעה או של הברקה מנצחת של סטיב ויטקוף. להפך: אותו מתווה, פחות או יותר, היה מונח על השולחן כבר בחודש מרץ. מתווה ויטקוף גרסת מרץ לא שונה באופן מהותי ממתווה ויטקוף גרסת יולי.
מה שעיכב את המהלך לא היה רק חמאס ולא רק המציאות האזורית, אלא – גם השיקול הפוליטי של ראש הממשלה. ארגון הטרור חמאס שכבר במרץ וכן – היום מרגיש כי אין לו מה להפסיד, דרש את אותן דרישות, בווריאציות לא מאוד משמעותיות. המסר היה ונותר אותו המסר: אם לא סיום המלחמה, אז לכל הפחות – משא ומתן מיידי וברור על תנאי סיום המלחמה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע השבוע לוושינגטון כשהוא מחזיק בידיו קלף חלקי – מתווה לשחרור חלק מהחטופים, שנועד לא רק לתת מענה למשבר הכי אמיתי , אלא גם לאפשר לו לייצב את ממשלתו. בזמן שהנשיא טראמפ שואף להציג את ההסכם כהישג מדיני גדול ולהציב אותו בשורת הישגיו, נתניהו מתנהל בזהירות מול שותפיו מהאגף הימני ומוכן להסתפק במחצית – אלא אם כן, חמאס מודיע כי יורד על הברכיים ומניף דגל לבן.
על פי ההבנות המתגבשות, ישראל תשיב רק כמחצית מהחטופים החיים, ובתמורה תסכים להפסקת אש זמנית בת 60 יום והקלות הומניטריות משמעותיות. כל זאת, לאחר חודשים של קרבות עזים ברצועה והצהרות על חיסול מוחלט של חמאס. בפועל, חמאס לא רק ששרד – אלא ממשיך לנהל את המשא ומתן מהעמדה החזקה (או נראית ככזאת). הוא מציב תנאים, קובע את הקצב – וממשיך להיות שחקן פעיל. ממשיך להיות.
הממשלה נמנעת מהכרעה כוללת וסופית, ובמקום להשיב את כל החטופים הביתה ולסיים את המלחמה , היא בוחרת במהלך מדוד, מדולל. למחצית – מתוך שיקול אסטרטגי , למחצית – בשל החשש מפירוק הקואליציה. השרים בן גביר וסמוטריץ’ גם היום מהווים גורם בולם – ולכן נתניהו שומר על עמימות ומתמרן בזהירות, כאשר אנשיו מדליפים ציטוטים מובחרים מהעימות בישיבת הקבינט.
דווקא הדלפת העימות בקבינט שהתרחש בין רה”מ נתניהו לרמטכ”ל זמיר ממחישה עד כמה שיקולי ביטחון ושיקולים פוליטיים כרוכים זה בזה. זמיר הזהיר מהצעות שעלו מצד שרי האגף הימני – כולל רעיונות כמו גירוש אוכלוסייה והקמת ממשל צבאי. נתניהו דרש תכנית לפינוי אוכלוסייה דרומה, והציג את כיבוש הרצועה כאופציה – למרות שהיא מסוכנת לחיי החטופים, כך לפי הערכות של צה”ל. הפרסום של אותו עימות אינו מקרי: הוא משרת את שני הצדדים. זמיר מצטייר כמפקד אחראי ושקול, ואילו נתניהו מקשיח קו כלפי מערכת הביטחון – מהלך שמרגיע את השותפים הקואליציוניים.
בינתיים חמאס השיב להצעה האמריקאית תשובה בנוסח של “כן, אבל”, מה שמעיד על נכונות להתקדם. טראמפ, מצדו, מפעיל לחץ לסגור את העסקה – גם אם רק בשלב ראשון. על רקע זה, עולה שאלה שמסרבת לדעוך: אם אפשר עכשיו – מדוע לא נחתם כבר אז? ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן מדגיש את שיתוף הפעולה עם הנשיא טראמפ, אך גם את ההבדלים. הנשיא האמריקאי שואף לרשום הסכם שיביא לסיום הלחימה, לרסן את איראן ולחזק את הקשרים עם מדינות המפרץ. נתניהו, לעומתו, מחפש שקט תעשייתי – לפחות עד הפגרה הפוליטית – ודוחה את ההכרעה.
בתחילת הביקור קשה וגם לא נכון לחזות את תוצאותיו. יתכן שנראה הפתעות. יתכן שנשמע בשורות. בינתיים נניח כאן את ההערכה הזהירה : בנימין נתניהו צפוי לחזור מוושינגטון עם מסרים על “פריצת דרך מדינית”. בפועל, מדובר במהלך חלקי, בעל הישגים מוגבלים ותג מחיר קשה. השיח על מחויבות להחזיר את כולם נשמע היטב – אך המציאות בשטח שונה, גם היום.
