בית המשפט הכריע בבקשת אם שכולה לעשות שימוש בזרע שנלקח מבנה בסמוך לאחר נפילתו בקרב בחודש דצמבר 2023, במהלך הלחימה בחאן יונס. המבקשת עתרה לכך שיאושר לה עקרונית לעשות שימוש בזרע בנה על מנת שתוכל למצוא אישה שתרצה להיות אם לילד/ה שייוולדו.
בית המשפט מציין בפסק הדין כי נושא השימוש בזרע של מי שהלך לעולמו, בגיר או קטין טרם הוסדר בחקיקה במדינת ישראל. ביהמ”ש מדגיש כי המצב החברתי הרצוי הוא כי בשאלות מסוג זה, יכתיב המחוקק את הכללים הנוגעים לחברה ולתרבות. אולם מסיבות שונות לאורך השנים, התעכב הטיפול בהסדרת חקיקה בעניין זה, והנושא נותר פתוח והוסדר רק בפסיקת בית המשפט, על יסוד בחינת כל מקרה לגופו ועל יסוד עקרונות ומתווים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון.
העדר הסדרה על ידי המחוקק מותירה לבית המשפט לא רק את מלאכת ההכרעה על פי נסיבותיו של העניין, אלא גם את ההכרעה בדבר שאלה אלו שיקולים יילקחו בחשבון. ביהמ”ש מוסיף כי הנחיית היועמ”ש עודכנה לאחרונה בשנת 2003 ומאז בחלוף שני עשורים, חלו תמורות רבות, שינויים חברתיים ואחרים שרק מצדיקים האצת הסדרת הנושא.
המציאות במדינת ישראל מאז מתקפת ה-7.10 יצרה נסיבות והיקף מספרים בלתי נתפס, הן ביחס למספר הנופלים בקרב והנרצחים במתקפת הטרור והן ביחס למספר המשפחות אשר ביקשו לבצע הליכי שימור זרע לאחר פטירת יקיריהם. בימים הראשונים למלחמה, מספר המקרים שבהם נדרשו גורמים רפואיים רלוונטיים לבצע פרוצדורה של נטילת זרע מגופות הנופלים והנרצחים עלה במאות אחוזים, זאת במסגרת בקשות שהוגשו לבתי המשפט למשפחה ולאחר מכן, גם מכוח הוראת השעה שפרסם משרד המשפטים בעניין זה.
בעניין הקונקרטי ציין בית המשפט כי הייתה בפניו עדות יוצאת דופן של חבר ילדותו של מ’, אשר פגש אותו בשטחי הכינוס, ערב כניסתו לקרב ממנו לא שב, עדות המתייחסת לדברים שאמר לו מ’ בנקודת זמן קריטית וייחודית כאשר ראה עצמו אל מול פני המוות. בית המשפט מדגיש כי עדותו של חבר הילדות נ’, מספקת לבית המשפט עדות נדירה ביחס למחשבות ולהלך הרוח של לוחם, שנסיבות חייו מביאות אותו בגיל צעיר ועוד טרם מלאו לו 19 שנים לעסוק בשאלות קיומיות, כאשר הוא רואה עצמו אל מול פני המוות.
בית המשפט הוסיף וכתב כי שני החברים נדרשו ללחימה על שלום בני עמם, בגיל צעיר מאוד ועצם העובדה שהתאפשר לשניהם לקיים שיחה שתוכנה מצמרר, טרם כניסתם לקרב, מלמדת את בית המשפט כי הייתה ביניהם קרבה ואינטימיות והם שאבו תמיכה וכוחות אחד מהאחר. האומץ שנ’ הפגין בלחימה בא לידי ביטוי גם באומץ שלו להגיד למ’ כי הוא מפחד למות. האומץ לדבר על מוות שכבר דפק בדלת מסלול חייהם של שני הלוחמים ולמרבה הכאב, אף התנגש בתוצאה קטלנית במסלול חייהם, כאשר חייו של מ’ ז”ל נגדעו והוא נפל בקרב.
שיחה נדירה זו זימנה לבית המשפט הזדמנות יוצאת דופן לקבל ראיות מוצקות בדבר רצונו המשוער של מ’. נקבע כי לא ניתן להתעלם מההזדמנות, החובה והזכות לכבד את רצונו של מ’. המפגש של בית המשפט במסגרת ניהול תיק זה עם סיפוריהם של הלוחמים, מלמד מעבר לכל דמיון איזה אומץ, אהבת המשפחות והארץ נדרשה ונדרשת מכל אחד מהלוחמות והלוחמים שמאפשרים לנו ולבני משפחותינו להמשיך ולחיות בארץ הזו.
בית המשפט חתם את פסק הדין במילים הבאות: “בכך מסתיים בירור ההליך אך לא סיפורה של הארץ הזו, ויש לקוות כי בית המשפט לא יצטרך עוד לדון בעניינים מסוג זה וכי לאזרחי מדינת ישראל יגיעו השקט, הרגיעה והשגרה”.
