כמעט ארבע שנים אחרי שהסדרה הקוריאנית הפכה לתופעה עולמית, ולאחת הסדרות המצליחות ביותר של ענקית הסטרימינג נטפליקס, השבוע יצאה עונתה השלישית והאחרונה של “משחק הדיונון” בקול ענות חלושה. הניסיון לחלוב את ההצלחה עד לטיפה האחרונה, הן מצד נטפליקס והן מצד וואנג דונג-היוק, יוצר הסדרה, הביא לצניחה חדה בעניין הציבורי ולעונת סיום שיהיה נדיב לקרוא לה בינונית.
ניכר שהעונה השלישית התאמצה לשמר את סוד הקסם של הסדרה המקורית אבל בסוף היא הרגישה כמו חיקוי דהוי של העונה הראשונה והסנסציונית. סליחה, יותר נכון לומר שהעונה השנייה הייתה חיקוי דהוי של העונה הראשונה והעונה השלישית הייתה פיצול מיותר וחמדני של העונה השנייה, על מנת למשוך את הסדרה הפופולרית על פני כמה שיותר זמן.
התוצאה של הפיצול, שבו נלקחה עלילה שמתאימה לעונה אחת ופוצלה לשתיים, היא עלילות משנה ארוכות ומשעממות שנמתחות כמו מסטיק והרבה ריפוד מיותר בעלילה המרכזית. בעונה השנייה התוצאה עוד הייתה סבירה, בזכות העובדה שהוצגו הרבה דמויות חדשות ומעניינות, אבל בעונה השלישית רובן כבר לא שרדו או נהרגו בתחילת העונה וחסרונן הורגש בפרקים האחרונים והאיטיים.
גם מבחינה תמטית העונה השלישית לא חידשה כלום. אם העונה הראשונה עסקה בנזקי הקפיטליזם והשפעותיו של מעגל העוני, העונה השנייה שמה את כוונותיה על דמוקרטיה והמגרעות שלה דרך הכנסת אלמנט חדש של הצבעה למשחקם הרצחניים. אבל הנקודה הועברה היטב כבר בעונה השנייה והעונה השלישית לא חידשה או הוסיפה בשום צורה. אם זה לא מספיק גרוע, העונה השלישית הביאה עמה את שובו של החלק הגרוע ביותר של העונה הראשונה והמוצלחת – האח”מים.
בכל פעם שהסדרה עברה לאנגלית, השפה של האורחים המיוחסים שהגיעו לצפות במשחקם, הורגשה ירידה חדה ומהירה באיכות של הסדרה, כזו שמזכירה את הנפילות הרבות ממשטחים גבוהים שחזרו שוב ושוב לאורך העונה. הצניחה באיכות כל פעם שהאורחים לבושי המסכות הפציעו על המרקע נגרמה גם בעקבות הופעות המשחק החלשות מצד האח”מים עצמם וגם בשל כתיבת הדיאלוגים, שבאנגלית הפכה לנטולת סאבטקסט וצפויה עד כדי כאב.
אפילו הדברים שהפכו את “משחק הדיונון” ללהיט עולמי בעונה הראשונה, ייחודיות המשחקם עצמם ומיתות שוברות לב, איבדו מהכוח שלהם מרוב חזרתיות. המשחקם החדשים לא היו מספיק מקוריים כדי להחזיק פרקים שלמים בכוחות עצמם והמיתות הטרגיות של דמויות אהובות כאבו פחות כי בשל הפרשי הזמן בין העונות, כבר כמעט שכחנו למה אמור להיות אכפת לנו מהדמויות האלה מלכתחילה. ככה גם המיתות המפתיעות או פיתולי העלילה הפחות צפויים לא השפיעו כפי שיכלו להשפיע במידה ושתי העונות האחרונות היו מחוברות לעונה אחת.
בסופו של דבר, ההחלטה של נטפליקס, התמוהה אומנותית אבל הגיונית כלכלית, ליצור המשך לעונה הראשונה “משחק הדיונון”, עונה שעמדה מצוין בפני עצמה, ולפצל את ההמשך לשתי עונות נפרדותהביאה לכך שהייחודיות של העונה הראשונה אבדה וגם החיבור הרגשי שהצליחו ליצור עם הדמויות בעונה השנייה נשכח. השאלה היחידה שנותרה היא האם העונה הכושלת הזאת הצליחה להמאיס בכוחות עצמה את המותג של “משחק הדיונון”, עליו נטפליקס בנתה כדי לייצר את הדבר העיקרי שחסר לענקית הסטרימינג – מותגים גלובליים המשכיים.
