מזמן לא שמענו כותרות כל כך אופטימיות. עיקרן – הניצחון על איראן פותח פרק חדש בתולדות האזור ויוצר הזדמנויות רבות, כולל התקרבות להסכם עם חמאס על שחרור החטופים ובמקביל מגעים קונקרטיים להרחבה קרובה של הסכמי אברהם, כתשתית לסדר האזורי החדש במזה”ת ביום שאחרי המלחמה.
על הפרק – שלוש רגליים:
בעזה – המתווה שנדון: שחרור מחצית מהחטופים מיד, מו”מ קצר על סיום המלחמה ושחרור שאר החטופים. חמאס עצמו מתנגד, טוען שמדובר למעשה בכניעה ושישראל מעוניינת בכיבוש הרצועה והשלטת שלטון ישראלי. לדבריו הלחץ המופעל על האוכלוסייה בעזה לא יקרב הסכם, אלא נדרשת הסכמה לסיום לחימה ולנסיגת כוחות צה”ל מעזה. המשמעות לכאורה (בלבד) – דילמה בין מתווה שיבטיח סיום לחימה ונסיגה שבסופו שחרור כל החטופים, לבין כיבוש כל הרצועה ונוכחות צבאית לטווח ארוך תוך סיכון חיי מי שנותרו מקרב החטופים.
באיראן – המתווה הקיים: הפסקת אש שברירית שאינה מעוגנת בכתובים. המנהיג העליון מצידו עיקש ודבק בגישה מאוד לעומתית לפיה זכותה של איראן להעשיר אורניום והיא תחזור לזה בקרוב תוך ניתוק הקשר עם הגורם העולמי שאמור לפקח – הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א). המשמעות: בעוד שהתודעה בקרב הציבור בישראל היא של “סיימנו” מול איראן, הרי שבפועל, קיימת סבירות לא נמוכה לכך שישראל תידרש לשוב לפעילות צבאית קינטית בשטח איראן לצרכי אכיפה והרתעה.
מול האזור – נוצרה הזדמנות להרחבת שיתופי הפעולה האזוריים לקראת יצירתה של ארכיטקטורה כלכלית-מדינית חדשה המבוססת על ציר “דרך המשי החדשה” מאינדונזיה, בואכה הודו , דרך מדינות המפרץ, עבור בירדן ומשם לישראל כשער היציאה לאירופה (ציר ה-IMEC).
האמצעי: הרחבת הסכמי אברהם כתשתית מדינית שתאפשר זאת. השיח מתמקד במדינות הפוטנציאליות הבאות – אינדונזיה, עומאן, ערב הסעודית, סוריה ואולי גם לבנון (בדירוג קל לאחר מכן).
בחשיבה רציונאלית – הפתרון לבעיית עזה וסיום הלחימה שם, הם אלו שיאפשרו פריצה בזירה האזורית ומכה סופית לעת עתה לתוכנית האיראנית לייצוא המהפכה האסלאמית.
אבל, לפנינו יריבים (המנהיג העליון באיראן ושרידי חמאס בעזה) שאינם בהכרח רציונאליים. מקורות מחשבתם היא באמונה דתית יוקדת המחויבת ל”עמידה האיתנה” ואי כניעה, גם כשכל התנאים “הרציונאליים” נראים לרעתם. לפיכך, יתכן שהגישה הישראלית בתרגום ההישגים הצבאיים להישגים מדיניים, צריכה להיות גישת אמצע המשלבת מענה במקביל בין החזיתות והזירות ולא כזו שעובדת בטור של נפתור את הזירה העזתית ואז נמשיך עם היתר. או במילים אחרות ופשוטות יותר –
יתכן שהפתרון לזחית עזה טמון דווקא בקידום הסדר החדש במזה”ת – על ישראל לדרוש (בשיתוף ארה”ב) ממדינות ערב המעוניינות להיות חלק מכל סדר חדש במזה”ת, לחדול משימוש בשפה דואלית לפיה בשיח הפומבי הסוגיה הפלסטינית היא תנאי לכל הסדר, אבל בחדרי חדרים השיח הוא שונה לגמרי, כמעט הפוך. השיח הדואלי הזה תרם שנים לא מעטות למצבנו כיום, והגיע הזמן לזנוח אותו.
פרקטית בשטח, המשמעות היא: מדינות ערב שהביעו הסכמה כבר באמצע שנת 2024 לנהל אזרחית את רצועת עזה ביום שאחרי (ועדה אזרחית בהובלת ארה”ב ובהשתתפות מצרים, ערב הסעודית ואולי האמירויות ועומאן) צריכות להצהיר על כך מחדש ובאופן פומבי. יש חשיבות עליונה דווקא כעת להתניע מחדש את תוכנית ההגירה מרצון מרצועת עזה ולהתחיל במימושה בסיוע אותן מדינות. מימוש תוכנית זו יותיר את המושל הבלתי רציונאלי ללא נמשלים – וללא תוחלת.
נכון שראש ממשלת ישראל/ נשיא המדינה יתחילו במסע דילוגים מדיני מזרח תיכוני שיתחיל בהודו, יעבור דרך המפרץ הפרסי ומשם לביקור באחת מנושאות המטוסים האמריקניות במרחב. כל אלו הם מסרים שנועדו להמחיש לשחקנים הבלתי רציונאליים באזור (איראן וחמאס) את חוסר התוחלת בהמשך העמידה הנוכחית – עמידה שלא תניב דבר בקצה, ולכן עדיף לצאת כעת עם מה שיש ועם שרידות אישית – בתמורה לחטופים כמובן.
התמונה הצרובה לי בראש כתמונת הסיום היא זו שצולמה בשנת 1982 בנמל בירות – גירוש כוחות אש”ף מלבנון בדרך הים, שבה בחר ארגון הטרור בשרידותם האישית של מנהיגיו על פני “עמידה איתנה”. בעסקה שבה מוכרז על סיום המלחמה (כי ממילא מיצינו את המערכה בעזה אם אין כוונה לממשל צבאי) ועל הסכמתה של ישראל ליציאה בטוחה מרצועת עזה של שארית בכירי חמאס שעדיין פעילה, בכפוף לשחרור כל החטופים. סבור שזה אפשרי, במיוחד עתה, אם רק נדע לשלב בין הכלים העומדים לרשותנו, להשפעה על הפסיכולוגיה של הצד השני.
לשעבר בכיר בחטיבה האסטרטגית באגף התכנון של צה”ל, סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף ובכיר במודיעין זרוע הים.
