הפוסט האחרון שפרסם הלילה (ראשון) נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו איננו עוד הצהרת תמיכה ידידותית. הוא מציין עליית מדרגה חסרת תקדים בקמפיין נשיאותי שהולך ומתהדק סביב הדרישה לבטל את משפט נתניהו – ועמו גם את עקרון העצמאות של מערכת המשפט בישראל.
טראמפ לא מסתפק בביטויי תמיכה. הוא מבקש, דורש, ולמעשה – מאיים. לראשונה, נשיא ארצות הברית מרמז בפומבי על אפשרות להשעיית הסיוע הצבאי לישראל – קלף שעליו לא העז אף נשיא אמריקאי לשחק קודם לכן – בהקשר שכזה, בסיטואציה שכזאת. המסר ברור: אם תמשיכו לנהל משפט לנתניהו, תספגו את זעמו של הבית הלבן.
ההשוואה שהוא עושה בין עצמו לבין נתניהו – שני קורבנות, לדבריו, של רדיפה משפטית – איננה מקרית. היא חלק מאסטרטגיה מכוונת: טראמפ לא רק ממסגר את נתניהו כשותף אישי לדרך, אלא גם מציב את עצמו כשומר הסף האולטימטיבי של גורלו.
אלא שמאחורי החיבוק הזה מסתתרת מערכת דרישות: הפסקת הלחימה בעזה, חזרה לשולחן המשא ומתן מול איראן, השגת הסכם עם חמאס ועוד – הכול דרך פריזמה של אינטרסים אמריקאי מובהקים דרך הפריזמה של תוכניות ההמשך של טראמפ.
“שחררו את ביבי”, הוא דורש, לא מתוך דאגה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית – אלא כדי להבטיח שנתניהו יהיה זמין למימוש חזונו הגיאופוליטי של טראמפ. חיבוק הדב הזה מסוכן, מהודק, כזה שעלול לחנוק את מה שנותר מעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית. טראמפ אולי “תומך” בנתניהו, אבל בדרכו שלו – דרך שימוש בכוח, בלחץ ובאיומים.
עד כה סוגיית ההשפעה ומקומה של מערכת המשפטית עמדה במרכז הקרבות הפוליטיות בגזרה הפנים- ישראלית. כעת הנושא עלול תהפוך לכלי במאבק פוליטי חיצוני. התלות המדינית-צבאית בארה”ב הופכת פתאום גם לתלות משפטית – בינתיים, בעיני הנשיא האמריקאי.
הקמפיין שנשיא ארצות הברית מנהל נגד מערכת המשפט של ישראל – איננו רק עוד פוסט תקיף ושובר כל גבול וכל מוסכמה – אלא תקדים שראוי להדליק נורה אדומה הן בירושלים והן בוושינגטון.