זה הולך ככה: פרשן א’ מדבר. המגיש לא מסכים איתו – קורה. ככה זה בדמוקרטיה. לכל אחד דעתו שלו. אז הוא מתפרץ לדברי הפרשן ומתחיל לדבר איתו. הפרשן לא מוותר – ככה זה בדמוקרטיה. לכל אחד יש זכות דיבור. איש משניהם כמובן לא מפסיק לדבר, לפעמים גם לצעוק, וקקופוניית הבולו בולו הזאת נשפכת על הראש של הצופה, שכמובן לא מבין מילה.
לפעמים, בפאנלים למהדרין, מצטרף למקהלה גם פרשן ב’, שצועק את דעתו כדי להעשיר את מגוון הבולו בולו באולפן. מי שלעולם, אגב, אינו מצטרף לשיחה ושומר על ניטרליות, הוא במאי השידור, שאינו צורח באוזניות למשתתפים “סתמו ת’פה, דברו אחד־אחד, אתם כאן לא למטרת שיחת סלון ביום שישי בערב, הבאנו אתכם לכאן כדי להעשיר את חוויית הצפייה של הצופה” – לא, הבמאי לא טורח לעשות זאת. הוא רק רוצה שיעבור הזמן עד לסיום הפאנל, כדי שיוכל לעבור למשדר הבא ושם יוכלו המגישים והפרשנים להתפרץ זה לדברי זה ולהטריד את הצופה.
השבוע, באחד הפאנלים האלה של הספארי הישראלי, פקעה סבלנותי. חטפתי את השלט ויצאתי למסע בארצות נֵכר. CNN, SKY, FOX – מיד, עוד לפני שהבנתי מה הנושא המדובר, ירדה עליי באופן מיידי תחושת הקלה. הרים מוריקים, נהרות שופעי מים, פרות דשנות במרחק – חשבתי שלשווייץ הגעתי. קריינים ופרשנים דוברים באופן א־לבנטיני מובהק, בדרך ארץ שקטה ומאופקת, בנימוס, בהיגיון, ממתינים לא’ שיסיים את דבריו ורק אחרי שמגיש המשדר נותן להם את רשות הדיבור מביעים את דעתם המלומדת על הנושא. שווייץ. ואחר כך קפיצה בחזרה לערוץ ישראלי. בולו בולו, פקה פקה. בובובו. תוווו.
למה בכלל באו כל אלה לאולפן? למה נכנסו בכלל לאולפן? היו יכולים להיפגש בחצר ולצעוק אחד על השני עד שתצא להם הנשמה, ובתום המשדר הייתה מופיעה על המסך כתובית: תודה לאורחינו שהשתתפו בחצר בדיון זה. הציבור מתבקש להישאר ליד המרחבים המוגנים.
מתעקשים להפסיד, כאן 11: טוב לכם בחיים? שמחים? תיכנסו לתוכנית בידור של כאן 11. הסבבה תעבור לכם ברגע. הפעלה מקרית של מכשיר הטלוויזיה בשעה מאוחרת השבוע – ערוץ 13: דרמות “האח הגדול”. קשת 12: פסטיבל “רוקדים עם כוכבים”. כאן 11: “המרדף” – שקט, יבש, פטפטני, אין אקשן, אין קהל, דיכאון – בית ספר מדויק לאיך מפסידים.
