תשעה קורבנות נרצחו בנצרת ובסביבה מאז תחילת 2025. תשעה קורבנות, ותחושת הפחד ניכרת בכל פינה בעיר. העיר הציורית, שפעם הייתה מוקד לתיירות פנים וחוץ, הפכה לעיר שאין בה סדר, אין דין, ואין דיין.
ותיירים? זו אולי לא חוכמה עכשיו, המלחמה רק הסתיימה, אבל נצרת של היום נראית כמו עיר במדינת עולם שלישי ולא כאטרקציה שכדאי לבקר בה. הפחד שמא יקרה לך משהו מוחשי, יומיומי. אווירת הכריסמס החגיגית שהייתה שייכת למקום הזה בחודשי החורף, כבר שנים לא חזרה. זיכרון רחוק, כמעט בדיוני.
הזבל נערם ברחובות. העיר נראית כאילו למי שניהל אותה היו עיסוקים דחופים יותר מאשר לטפל בה. וזו לא טעות – כשחיי אדם לא שווים דבר, מה זה כבר עוד אשפה ברחוב. שתיערם. התושבים מפוחדים. פוחדים שיירצחו. פוחדים שהעסק ייפגע. פוחדים לומר מילה שעלולה להתפרש כפגיעה בכבודו של עלי סלאם – ראש העיר שהודח רק לפני מספר ימים.
שר הפנים, משה ארבל, מינה במקומו את יעקב אפרתי לראשות הוועדה הקרואה; איש מנוסה, עתיר תפקידים במגזר הציבורי. ויש מי שתולים בו תקווה. התקווה בהחלט נוכחת, גם אם רועדת. אנשים בעיר מתפללים שמישהו סוף סוף ייקח אותה ברצינות. יחזיר לה את מה שהייתה – פנינה של הצפון.
התחושות קשות. רבים חשים שהמדינה זנחה אותם, שאפשרה לפשע להשתלט, לפגוע לא רק בביטחון – אלא בזהות, באיכות החיים, בנשמה של נצרת. וזו לא מלודרמה, זו תחושת בטן שמגובה במציאות. לא מעט מהם משוכנעים שזו מדיניות ממשלתית, להזניח את המגזר הערבי, אך הם מזהירים שזה יחלחל אל כולם.
ועם כל זאת, הפנטזיה על עיר תיירותית משגשגת היא לא חלום באספמיה. היו שנים שבהן בתי המלון בעיר היו בתפוסה מלאה. המסעדות שגשגו, אנשים טיילו ברחובות, אכלו כנאפה, שוטטו בין חנויות ושמעו את סיפורה של העיר בלי לחשוש לרגע. המצב הנוכחי משפיע לא רק על נצרת, הוא מחלחל לגליל כולו. אם המדינה לא תתעורר, נאבד אותו כמו שאיבדנו כבר לא מעט מקומות אחרים.
ולמרות הכול, יש נקודת אור: בקניון ביג פאשן לא רחוק מבניין העירייה, אפשר לראות לרגע איך נצרת הייתה יכולה להיראות. הקניון מצוחצח, יש בו מגוון בתי קפה, מסעדות וחנויות שלא מביישות אף עיר יהודית מבוססת. יהודים וערבים יושבים שם יחד, כאילו מחוץ לזמן. כאילו לא רחוק מכאן אין ערמות אשפה ומשפחות אבלות על רצח בן משפחתם.
בעלי העסקים שם מנסים להתאושש מהמלחמה, אבל יודעים שהשקט שברירי ואי אפשר באמת לבודד את הקניון המוצלח מהעיר כולה. הם, כמו שאר תושבי העיר, לא מצפים לנסים. רק למישהו שיבוא, יראה, ויעשה. ויחזיר את העיר לימים יפים מלאים בתיירים וללא פחד שמא תאבד שם חיים.
