79 לוחמים של ההנדסה הקרבית נפלו במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״. האירוע השבוע, שבו נפלו קצין ושישה לוחמים של גדוד 605 של ההנדסה הקרבית בחאן יונס, ועוד שני לוחמים של הגדוד נפצעו בקרב אחר בחאן יונס באותה השעה, מציג היטב את סיפור האתגרים של שדה הקרב הנוכחי. צה״ל מצא עצמו נדרש להתמודד עם מערכים מורכבים של מנהרות אין סופיות בעזה, בלבנון – וכנראה בזירות נוספות. הוא נדרש להתמודד עם ״מלחמת מטעני חבלה״, ועם מערכי ביצורים בקווי הגנה בלבנון, בסוריה, בעזה וגם באיו״ש.
במשך שנים צה״ל נמנע מלהגדיל את חיל ההנדסה הקרבית, ובמשך שנים הוא היה הבן החורג של זרוע היבשה. ההנדסה הקרבית הוא חיל ייחודי שהלוחמים שלו נדרשים לעמוד בשתי משימות מקבילות: להחזיק ביכולות לחימה של חי״ר, וגם לשמש כחבלנים התקפיים והגנתיים.
לוחמי ההנדסה הקרבית נדרשים לעמוד ברף נתונים של לוחם חי״ר פרופיל 82 ומעלה. ההכשרה של לוחמי ההנדסה הקרבית נמשכת במשך שמונה חודשים בבהל״צ בדרום הערבה. ההכשרה כוללת טירונות לוחמה במשך ארבעה חודשים, ואחריה אימון מתקדם שנמשך עוד ארבעה חודשים. בסיום ההכשרה, ולאחר שהלוחמים עוברים את מבחן הלוחם ואת מבחן החבלה, הם מגיעים ליער חולדה בשפלה, שם באתר ההנצחה החילי הם מקבלים את הכומתה הכסופה ואת סיכת הלוחם היוקרתית.
כרגע פועלים שלושה גדודים סדירים של הנדסה קרבית: 601 – הגדוד הדרומי והמוביל של החיל, והגדודים 603 ו-605 של פיקוד הצפון. במהלך המלחמה הוחלט להקים גדוד רביעי, 607, שכרגע פועל עם פלוגה סדירה ראשונה, ובאוגוסט הקרוב ימנה הגדוד שתי פלוגות מבצעיות סדירות – ועד סוף השנה יהיו בו שלוש פלוגות.
הבעיה הגדולה של צה״ל היא שגם ארבעה גדודים של הנדסה קרבית לא מספיקים לצבא הסדיר, והוא זקוק בדחיפות לגדוד חמישי. בצה״ל כבר השלימו את התוכניות וקיבלו את ההחלטה להקים את הגדוד, אבל כרגע הבעיה המרכזית – לצה״ל אין מקור של כוח אדם למלא את השורות.
הציפייה והתוכניות של המטכ״ל הן בשני כיוונים: הראשונה – גיוס מסיבי של חרדים שיאפשר לפנות כוח אדם המיועד להגיע לחטיבות לחימה ולחילות אחרים לחיל ההנדסה הקרבית, והשנייה – הארכת השירות הסדיר, מה שיאפשר עוד לוחמים בגדודים.
האירוע שלשום ממחיש עד כמה הפיקוד העליון של צה״ל היה ועדיין מנותק מהצרכים של הכוחות המתמרנים בעזה. ראשית, גדודי ההנדסה נמצאים תחת נטל עצום. יש כמה גדודים ויחידות של יהל״ם שנמצאים בלחימה בעזה באופן רציף. הפיקוד העליון לא מצליח להעביר משאבים לחיל שנמצא בקצה חוד החנית, אבל נשאר הבן החורג של צבא היבשה.
הניתוק מופיע בעצם העובדה שמישהו במטה הכללי של צה״ל האמין שאפשר לשלוח לוחמים עם נגמ״ש פומ”ה, שהיה פעם טנק צנטוריון שנלחם בשנות החמישים של המאה הקודמת, במקום לדאוג ללוחמים לכלים שמתאימים לשדה הלחימה החדש. צה״ל היה צריך מזמן לדאוג שכל חיל ההנדסה הקרבית יקבל נגמ״ש נמר”ה, המבוסס על טנק מרכבה סימן 4 עם מעיל רוח ואמצעי הגנה ויכולת בקרה על האזור מסביב לכלי.
סגן הרמטכ״ל, אלוף תמיר ידעי, שהיה בעבר מפקד זרוע היבשה והיה אמור לבנות את חיל ההנדסה כחיל גדול עם סדרי כוח שיתאימו לאתגרי שדה הקרב הנוכחי, חייב לפעול כדי להשלים את הפערים – מפעילות הצטיידות נרחבת לחיל ההנדסה הקרבית ועד הגדלת היקף כוח האדם והיקף סדרי הכוחות של החייל, שבמלחמת חרבות ברזל הוכיח עד כמה הוא החיל המוביל בשדה הקרב החדש.
