אכן איראן מגלה לאורך השנים יכולת איפוק מרשימה. עשרות שנים היא מתכננת את השמדת ישראל מבלי לקחת חלק בלחימה. יש לה סבלנות. גם לאחר הפגיעה הישראלית במערך ההגנה האווירית של איראן באוקטובר 2024 איראן התאפקה ולא הגיבה כדי שתוכל להמשיך לפתח בשקט את תוכנית הגרעין שלה. החיים הכפולים של חמינאי משקפים את מבנה השלטון, התרבות ובעיקר הפסיכולוגיה של שלטון האייתולות.
עלי חמינאי נולד בשנת 1939 ילד שני למשפחה דתית וענייה בת שמונה ילדים במשהד. הוא זכה לחינוך דתי והיה מחניכיו של חומיני שדבק בטיהור איראן מה”מערביות” שחדרה לתוכה. בגין התנגדותו לשאה נכלא שש פעמים ועונה. לאחר ההפיכה שבה עלה לשלטון חומיני בשנת 1979 שמש חמינאי כיועצו הקרוב. בשנת 1981 ניסו מתנגדי המשטר לחסלו באמצעות מטען שפצע אותו קשה ושיתק את ידו הימנית. אז אמר שהוא לא צריך את ידו. מספיק לו מוחו ולשונו וכך דבק בו דמות השהיד החי והשורד.
בשנת 1989 ירש את חומיני על אף התנגדות גורמים במשטר בשל מעמדו הדתי הנחות יחסית. בנוסף לא הייתה לו הכריזמה של חומיני והוא נתפס כמנהיג חלש של פשרה. ואולי דווקא בשל כך הוא דיכא באכזריות באמצעות במשמרות המהפכה והבסיג’ כל ניסיון לחשיבה עצמאית והתקוממות. מאז שנבחר למנהיג העליון לא עזב את איראן כנראה מתוך חשש להפיכה.
לפנינו דמות שמצד אחד הינה חלשה, מודעת לחולשתה ויכולה לדחות סיפוקים ומצד שני זהיר, פרנואידי ואכזר. חמינאי בעצמו הצהיר בעבר על העמדה הפרגמטית שלו המוכנה לקבל פשרות כדי לשמור על מטרות המשטר. כך טבע את המונח “גבורה גמישה” כשהסכים לשיחות הגרעין מול ממשל אובמה. בשנת 2015 קיבל את הסכם הגרעין מול המעצמות כדי לזכות בהסרת הסנקציות. באפריל השנה הוא נתן את הסכמתו לשיחות עם טרמפ שאותו ניסה לחסל כנקמה על חיסולו של קאסם סולימאני בשנת 2020.
כפי שציינו גם ביחס לישראל מתגלה אותה כפילות – שנאה לצד יכולת איפוק. כך תיאר בשנת 1994 את הקמת המדינה היהודית: “הם אספו אנשים רשעים מכל רחבי העולם והקימו משהו הקרוי האומה הישראלית. האם זו אומה? כל היהודים הרעים והרשעים נאספו שם. אלה שבאו לישראל הם גנבים ורוצחים רודפי בצע, רשעים ורעים, שנאספו מכל העולם”. עמדה כפולה זו הוא ירש גם מחומיני שבקיץ 1988 הסכים לתנאי עיראק להפסקת אש במלחמת איראן – עיראק שבה נהרגו במשך שמונה שנות המלחמה כחצי מיליון אירנים. אז אמר חומיני “זה כמו לשתות את כוס התרעלה.”
אכן לזכות תחכומם של האירנים ניתן לציין מצד אחד את הצהרותיהם המנופחות והכוחניות שהצליחו להפחיד את העולם וגם את ישראל שלא תקפה את “ראש התמנון” לאורך עשרות שנים ומצד שני לסגת ולהתפשר כדי לשמר את השלטון. על כן אין להיבהל מתוקפנותם ואין להאמין לשום הסכם שיחתם על ידם. בהתנהלות זאת הם מיישמים גם את עקרון ה”תקיה” השיעי – שמאפשר לשקר כדי להשיג מטרות אישיות או לאומיות. עקרון שהתפתח בתקופה שבה השיעים נרדפו על ידי הסונים.
גם מבנה השלטון באיראן מאפשר התנהלות כפולה זאת הנקראת “משטר שני הראשים”. כך המערכת “הנבחרת” הכוללת למשל את הנשיא ושר החוץ מנהלת משא ומתן פרגמטי עם פשרות ואילו המערכת “האמיתית” שהיא המנהיג העליון ומשמרות המהפכה הם הפוסקים האחרונים ועשויים לא לקבל את הפשרות. כך אירע בשנת 2015 כששר החוץ זריף התנהל באופן מתון וחמינאי דחה את הפשרות. התנהלות זאת מבלבלת את המערב שלא ברור לו עם מי עליו לדבר. אכן האירנים מהתלים כבר שנים בבני שיחם המערביים ביכולתם לחיות בשני עולמות רגשיים שונים – הצהרות תוקפניות מלאות בחשיבות עצמית ומנגד ברגע האחרון יכולת להתגמש. האמת לא חשובה להם כפי שהיא חשובה למערב. לדידם זה עוד שלב במשחק השח מת שאותו הם פתחו ועל כן המעבר מעמדה רגשית אחת לשנייה הינו קל יחסית.
הפתרון: איראן מסוכנת מאוד לישראל מעבר למה שאנו מוכנים להודות בו: היא יכולה למשל לתת “פצצה מלוכלכת” המפזרת קרינה רדיואקטיבית לארגוני הטרור שימקמו אותה בלב ישראל, מה שיגרור צורך לפנות עשרות אלפי תושבים מבתיהם. זה הרבה יותר פשוט מפיתוח נשק גרעיני או אפילו מתוכנית הטילים הקונבנציונליים שלהם. במלחמת התשה לאיראן יש יתרון מפאת גודלה העצום והיא יכולה להמשיך ולספוג תקיפות זמן רב במיוחד כשאזרחיה מצד אחד לא מותקפים ומנגד השלטון לא סופר אותם. חתימת הסכם גרעין אם איראן יופר במוקדם או במאוחר. אז מה נותר?
ישראל הצהירה שמטרתה איננה הפלת שלטון האייתולות. לעניות דעתי זו טעות, פשוט משום שאין לנו אופציית קיום אחרת. על ישראל לתקוף את מתקני הנפט, להפיל את רשת החשמל ולפגוע בתקשורת של המשטר עם האזרחים וכמובן לפגוע בכל סמלי השלטון ובמנהיג העליון. כשאזרחי איראן לא יוכלו לחיות לא תהיה להם ברירה אלא לצאת לרחובות. כך כותבים לנו גם אזרחי טהרן שחלקם – עם כל חששם – כמהים לתקיפה כזאת מצד המערב. “כשלא יהיה לנו מה לאכול תתבצע הפיכה”, הם כותבים. אין לישראל אפשרות לספק רשת אינטרנט לאיראן אבל לשם ביצוע הפיכה פיזור עלונים יכול בהחלט לעזור כמו גם תקיפת כוחות הממשלה שיבוא לפזר הפגנות אלה. איראן איננה עזה או לבנון והציבור הנאור שיש בה כמהה לשחרור.
העולם יגיב לתקיפה כזאת בתחילה בגינוי מקיר לקיר ובעוד כמה שנים יודה לנו על שהצלנו אותו. כך קרה לבגין שבשנת 1981 חיסל את הכור העיראקי אוסיראק, העולם גינה ועשר שנים לאחר מכן במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991 כשארצות הברית והקואליציה שיצרה שחררו את כווית מכיבוש עיראקי התברר שללא פעולתו של בגין מעשה זה לא היה מתאפשר. על כך אמר שר החוץ האמריקאי ג’יימס בייקר “ישראל הצילה את העולם הערבי כולו מהגרעין העיראקי.” העולם אוהב חזקים ואמיצים והתנהלות כזאת איננה חוסר אחריות אלא אחריות על עצם החיים – הפעם של העולם כולו. ללא הפלת המשטר במקרה הטוב הארכנו את חייה של מדינתנו בעוד כמה שנים וההרס שאנו צופים בו כעת הינו רק הפרומו למה שיכול להיות גורלנו בעתיד.
ד”ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני, לשעבר יועץ בחטיבת המחקר באמ”ן, מחבר “סופה של מדינת ישראל?!” בהוצאת ידיעות ספרים
