בערב שגרתי נוסף של “חדשות 14”, בניסיון לבזות את הקולגות, שידור שנראה כאילו נלקח מתוכנית סאטירה יותר מאשר ממהדורת חדשות, סיפק הכתב המדיני של חדשות 14, תמיר מורג, רגע טלוויזיוני נדיר, בשיקוף האורווליאני שלו על מצב התקשורת והקשרים המעוותים בין עיתונאים למקורותיהם.
ברגע אחד, בשידור חי, גילה מורג בגאווה כי בכיר מדיני (שכולנו יודעים מאיזו לשכה מגיע) סיפר לו שבמהלך התקיפה האחרונה באיראן, בוצע לא רק מבצע צבאי מתוחכם נגד איראן אלא גם “מבצע הונאה” ייעודי נגד עיתונאים ישראלים, מרביתם מבקרי הממשלה, בראשם רונן ברגמן וברק רביד. מבצע שכולל תדרוכים מכוונים, פייק, פרשנויות שהוזרמו לעיתונאים, מהלכי הטעיה ואפילו, כך לדברי אותו מקור, “מבצע נקמה בעיתונאים הזויים וחסרי אחריות”.
מעניין מי זה אותו “גורם מדיני” מטורלל שכל-כך רוצה לנקום בעיתונאים pic.twitter.com/y7Y0pVzdK3
— העין השביעית (@the7i) June 23, 2025
ואיך מגיבה המגישה לצידו? ששומעת את הבדיחה הלא משעשעת הזו שהתרחשה נגד הקולגות במגרש שלה? לא בזעזוע, לא בתהייה עיתונאית, אלא בחיוך מרוח על פניה וב”וואו” נפעם. כאילו מדובר בסיפור מתח פיקנטי. לא פחות ולא יותר, נציג ממשלתי מקורב לראש הממשלה, משתמש בתקשורת הישראלית ככלי לוחמה פסיכולוגית לא רק נגד אויבים, אלא גם נגד מבקריו בבית.
אבל מעבר לשמחה לאיד והחגיגה שהפגינו אולפני ערוץ 14, והחיוך המתסיס והמקומם של מגישת המהדורה, נשאלת שאלה קשה פי כמה: איך ייתכן שגם עכשיו, כשנחשף כי העיתונאים עצמם שימשו בובות במופע תחבולות, הם עדיין מתמסרים לאותו “גורם מדיני”? דפנה ליאל, ירון אברהם, סולימאן מסוודה, וכל הכתבים המדיניים המובילים בישראל, דמויות מקצועיות שלא מהססות למתוח ביקורת (מוצדקת לרוב) על נתניהו ויועציו, ממשיכים גם היום לצטט בהרחבה את אותו מקור מלשכת ראש הממשלה.
אותו מקור שהודה, דרך ערוץ 14, שהוא משקר להם ביודעין, עושה עליהם סיבוב, ובמקרה הזה אף התענג על ההשפלה והמבוכה שגרם לפרשנים בכירים, על כך שנגררו להסברים כוזבים על המעורבות האמריקאית במתקפה באיראן. זה הרי אבסורד מנוגד לכל תפיסה עיתונאית, עיתונאי שמגלה שמקור שלו מכר לו פייק, ועוד בגאווה, היה אמור לחתוך איתו מיידית, לפרסם חשיפה על המניפולציה ולדרוש תשובות. אבל במקרה המדובר, שקט מופתי. אפילו לא ציוץ נעלב.
איך יכול להיות שאותם עיתונאים יוצרים חוצץ נגד תדרוכים מסולפים של לשכת ראש הממשלה, ואז באותה נשימה גם ממשיכים לצטט את אותו “גורם מדיני” מאותה לשכה, כאילו לא קרה דבר? הרי זה כבר לא סוד. ירון אברהם חשף בעצמו בעבר שה”גורם המדיני” הוא לשכת נתניהו. אותו יועץ שמנהל קמפיין נגדם בטוויטר, מחליף טלגרמים עם שופרות בערוץ 14, אבל באותה נשימה, הם לא מסוגלים לוותר עליו כ”ספק” של כותרות.
אם זה לא מוסר כפול אז מה זה? האם זוהי תסמונת שטוקהולם עיתונאית, במקום לנתק מגע ממקור שידוע ככוזב, ש”מבצע הונאה” עליהם, הם ממשיכים להחזיק בו, אולי מתוך פחד לאבד את “הכיוון”, אולי מתוך אינרציה, אולי כי כולם עושים את זה.
והשאלה האמיתית שצריכה להישאל עכשיו: אם העיתונאים יודעים שמטעים אותם, האם גם אנחנו, הציבור, לא צריכים לחשוד שכל מידע שעובר דרכם, עלול להיות חלק ממבצע תחמון או נקמה? מה הערך של פרשנות שמבוססת על מקור שמודה בעצמו שהוא שקרן מקצועי? נראה שבממשלה כבר חרצו גורלות והפכו את זה למקובל עכשיו שעיתונאי הוא גם יעד להונאה.
אבל אולי הדבר המדאיג ביותר בכל הסיפור הזה, הוא שאותו “גורם מדיני” בחר להסתתר מאחורי ההילה הלאומית של מבצע ביטחוני מוצלח נגד איראן, ולהציג את ההונאה לעיתונאים כתוצר לוואי מתוחכם של הלוחמה הפסיכולוגית נגד האויב. אלא שבפועל, אי אפשר לדעת אם זה באמת היה כך, או שמא גם עכשיו מדובר במבצע תעמולה מתוחכם שנועד בעיקר לחלץ נקמה קטנונית ולסגור חשבון עם עיתונאים ביקורתיים.
ואם כך קרה בשעת חירום, כשהאינטרס הלאומי במרכז, איך אפשר להיות בטוחים שבימים שקטים יותר, אותם “תדרוכים” לא מסתירים מאחוריהם עוד תרגילים מטונפים, שקרים מחושבים וספינים מהונדסים? האם אנחנו כציבור יכולים להמשיך לסמוך על מידע שמקורו בגורם שכנראה איבד מזמן את ההבחנה בין אמת, מניפולציה ואובססיה תקשורתית.
