אלפי משפחות בכל הארץ פונו מבתיהן שנהרסו במתקפת הטילים האירנית, ועשרות אלפי ישראלים עדיין תקועים בחו”ל. רווית לוין, עובדת ותיקה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חוותה טראומה כפולה ומכופלת: במהלך סיור במחנות ההשמדה בפולין, ביתה בבאר שבע נהרס בעקבות מתקפת הטילים האירנית על העיר, ובני משפחתה, בנותיה ובן זוגה, חולצו ממנו בשלום. “ביום שישי בצהריים הייתי מחוברת אונליין לבעלי והבנות. ראיתי בשידור חי את ההרס שנגרם מההדף. הבניין שלנו נפגע. הדירה – נחרבה”, היא מספרת בשיחת וואטסאפ מקרקוב.
זו הייתה רק ההקדמה ליומן של הסרט: “כשחודש הקשר עם המשפחה, זה לא נעשה יותר קל. הילדה הקטנה שלי בוכה במסך – ואני צריכה להיות חזקה גם בשבילה, וגם בשביל אבי הנכה, שבוכה מהצד השני. הם יצאו מהבית בפיג׳מות, עם תיק אחד ביד. זה מה שנשאר לנו מהבית. ואני יושבת כאן, אלפי קילומטרים מהם, ובלב שלי רק חור גדול שנפער יותר עם כל יום נוסף שעובר ואני לא לידם”.
והיא מוסיפה: “כאילו מישהו לקח את כל הפחדים הכי עמוקים והפך אותם למציאות. ואני רק רוצה לחזור. לא לבית – כי הוא כבר לא קיים. אני רק רוצה לחבק את הילדות שלי – שאין להן אפילו מיטה משלהן. פנינו לכל מי שיכול – זה לא מקרה רגיל, זה מקרה הומניטרי.
זה לא רק הסיפור שלי. זו זעקה של משפחה רגילה, נורמטיבית, שתורמת, עובדת, ונקלעה לסיוט הזה”.
בלילה שבין מוצאי שבת לראשון רווית ואביה טסו מקרקוב לוורשה, והם בדרכם לאתונה. “סידרו לנו טיסת חילוץ מאתונה, ואני מחכה לעלות עליה בהקדם האפשרי, כדי לחזור הביתה ולשים מאחוריי את הסיוט הזה”.
במסגרת עבודתה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, רווית לוין משמשת כמנהלת מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית. “אני חושבת שמסע הייסורים שלנו, שטרם הסתיים, יוכל לשמש בעתיד חומר גלם לכתיבת ספר”, היא מסכמת בכאב.
