“מלאכית שלי, היה לי כל כך הרבה לספר לך, אבל עכשיו את אינך. לנצח תהיי בליבי”: את המילים המצמררות האלה פרסם ארטם בוריק (39) בסטורי בעמוד הפייסבוק שלו, על רקע תמונה משותפת שלו עם בתו, נסטיה בוריק בת ה־8 ז”ל, שנרצחה בליל שבת שעבר, מפגיעת הטיל האיראני בבניין המגורים בבת ים. נסטיה נהרגה לצד סבתה מצד אמה, לנה פשקורובה (60) ז”ל, ושני בני דודיה קונסטנטין טוטביץ’ (9) ז”ל ואיליה פשקורוב (13) ז”ל. כוחות החילוץ והפינוי בשטח עדיין איתרו רק בחמישי האחרון את גופת אמה של נסטיה ואשתו של ארטם, מריה (מאשה) פשקורובה (30).
“כרגע, חוץ מאבא, אמא ואח, אין לי אף אחד, אני לבד”, אומר ארטם בוריק בקול חנוק מדמעות, בריאיון מיוחד ל”מעריב” מאוקראינה, שם הוא לוחם עכשיו בשורות הצבא נגד רוסיה. “כל העתיד והחלומות נהרסו. אני עוד לא מעכל מה שקרה, זה בלתי נתפס. הלב שלי נקרע לגזרים. איבדתי את שתי הנשים היקרות לי בחיי, נסטיה ומאשה”.
הילדה המושלמת
בני המשפחה, שאינם יהודים, הגיעו לישראל מאוקראינה בדצמבר 2022 במטרה ללוות את נסטיה בטיפולים אונקולוגיים, לאחר שבגיל 5 התגלה בגופה של הילדה סרטן דם מסוג לוקמיה לימפובלסטית. המשפחה האמינה שהרפואה בישראל עשויה להציל את חייה של נסטיה.
“לאחר גילוי המחלה, והאבחון בשלב 4, הרופאים ניסו לטפל בנסטיה במשך חמישה חודשים בבית החולים באודסה”, בוריק מספר, “אבל הם לא ידעו איך לטפל בסוג המחלה שלה, ואנחנו חיפשנו מקום שיוכל לעשות את זה. היינו אמורים להביא אותה לטיפולים מתקדמים בבית חולים בקייב, אבל לא היה שם מקום. הייתה לנו בחירה בין טיפולים בבתי חולים בטורקיה, גרמניה או ישראל. בחרנו בישראל כי אמרו לנו שיש שם את הרופאים הכי טובים בעולם. בתי, אשתי, חמותי והאחיינים של אשתי הגיעו לישראל כדי לתמוך בנסטיה במהלך הטיולים. הם גרו יחד בבת ים. נסטיה עברה בישראל ניתוח השתלת מוח עצם, שהצליח, אבל סרטן הדם נשאר. הרופאים נקטו אמצעים נוספים ושמרו על החיוניות שלה. לאחרונה נראה כאילו נסטיה מרגישה טוב, והיא בדרך להחלמה. עד 15 ביוני, כשהטיל פגע בבית והיא פשוט מתה”.
השיחה שלי עם בוריק מתקיימת דרך הפייסבוק, האמצעי היחיד שבו הוא מצליח להשיג קליטה במהלך הפוגה בקרבות באוקראינה. בוריק משרת כלוחם בחטיבת הסער בצבא האוקראיני בחזית סומי שבצפון־מזרח המדינה, מאז שרוסיה פתחה במלחמה בפברואר 2022. “לא ראיתי את הבת שלי ואת אשתי מאז שהן עזבו את אוקראינה והגיעו לישראל, וזה הורס אותי”, הוא מספר. “החלום שלי היה לבקר אותן בקרוב וללכת לדוג יחד, רק לדוג, שלושתנו, כמו משפחה נורמלית ומאושרת. זה לא יקרה”.
ספר לי על נסטיה ומאשה.
“נסטיה הייתה ילדה מאוד צנועה ופשוטה. היה קל לדבר איתה, היא אהבה מאוד לדבר ותמיד היה לה מה לומר על כל נושא בעולם. היא אהבה לבקר בספארי ובגן החיות. נסטיה הייתה ילדה מאוד רגועה, גם כשהייתה תינוקת. לפני שחלתה, היא אהבה ללכת לים באודסה, לשחות ולהתקשר אליי אחר כך מהים עם סבא שלה, אבא שלי. היא הייתה ילדה מלאת נשמה. היא לא הייתה פראית, לא ידעה לצעוק או להרים את הקול. היא הייתה הילדה המושלמת. גם אמא שלה, מאשה, אהובתי, הייתה מאוד רגועה ולרגע לא איבדה עשתונות. היא אף פעם לא רבה. מאשה הייתה הנכונה עבורי, היא הייתה כמו מלאך. שתיהן היו המלאכיות שלי”.
בוריק, יליד העיר מיקולאייב שבדרום אוקראינה, הכיר את מאשה לפני יותר מעשר שנים. “היא עבדה כמנהלת בית קפה בבית מלון, ואני תמיד הייתי שותה שם קפה עם חברים”, הוא משחזר. “וככה, מילה אחר מילה, התחלנו לדבר, לתקשר. חיזרתי אחריה, ובהמשך התחלנו לצאת קבוע ומיסדנו את הקשר. נסטיה, הילדה שלנו, נולדה מאהבה ב־2018. עבדנו, בילינו והקמנו בית ומשפחה, כמו שתמיד חלמנו. עברנו לגור יחד בעיר ליסיקאנסק”.
עדיין לא מעכל
עם פרוץ המלחמה באוקראינה בוריק גויס ויצא להילחם למען מולדתו. “נלחמתי בעיקר בקרבות בדונייצק שבמזרח אוקראינה, במשך שנה ותשעה חודשים”, הוא מספר. “כשנסטיה חלתה קיבלתי מיד חופשה מהצבא ונסעתי להיות ליד מיטתה באודסה. אחר כך חזרתי לקרבות. לא יכולתי להצטרף לנסטיה ולמשפחה שנסעו לישראל כי החוק לא התיר לי. סייעתי להן מרחוק בגיוס תרומות למימון הטיפולים. גם עמותת ‘עזר מציון’ הישראלית עזרה לנו מאוד בכספים, ואני מודה על כך לכל מי שעסק בעניין”.
איך, ממה שהן סיפרו לך, היו חייהן בישראל?
“מאשה אמרה לי שהחיים בישראל מאוד טובים. אומנם היא ציינה שהמחירים של כל הדברים בישראל הרבה יותר גבוהים מאשר באוקראינה, אבל היה להן נעים וטוב לחיות בישראל. עם זאת, הטון שלה השתנה ב־7 באוקטובר, כשהתחילה המלחמה בישראל. הן הסתדרו בישראל, חיו את החיים וטופלו. כששלחתי אותן לישראל, באוקראינה הייתה מלחמה, וחשבתי שיהיה להן יותר בטוח שם, אבל בסוף פרצה מלחמה קשה. אתה מסוגל לדמיין מה עובר בראש של בן אדם שנלחם באוקראינה בקרבות, כשהוא יודע שהילדה שלו נלחמת במחלה במדינה אחרת, שנמצאת במלחמה? הראש פשוט עף משיגעון. אתה מלא במחשבות ובדאגות, כואב ואוכל את הלב שאתה לא יכול להיות איתן. אבל אלו החיים. פשוט צריך להבין בראש צלול, שככה החיים. אף אחד לא בטוח במלחמה”.
הטיל ששוגר מאיראן ב־15 ביוני פגע בבניין הדירות הישן, בן עשר הקומות בבת ים. תשעה הרוגים נמנו שם, ועשרות פצועים. “ב־14 ביוני, בשעה 23:57, נסטיה שלחה לי הודעה שהיא רואה מהחלון טילים עפים ומיורטים. היא אמרה שהכל בסדר”, בוריק מספר. “שלחתי לה הודעה קולית ואמרתי שחזרתי בדיוק מהעמדה שבה הוצבתי אל החדר, כדי לישון קצת. ואמרתי שאשלח לה הודעה כשאתעורר. ההודעה הקולית האחרונה שהיא שלחה לי הייתה: ‘אבא, אני בסדר, מחר אני אלך לבית החולים לקבל טיפול. אבא, לך לישון ותתקשר אליי אחר כך’. כשהתעוררתי למחרת, בשעה 3 וחצי אחר הצהריים, קיבלתי טלפון מקרובת משפחה מאודסה. היא אמרה לי לשבת, ואז סיפרה שטיל פגע בבית ושכל המשפחה נהרגה. בהתחלה לא הבנתי מה קורה. אני עדיין לא מעכל. ב־14 ביוני עוד דיברתי עם מאשה על מטען למשחק אינטרנט שהיא רצתה לשחק בו. לא האמנתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאשמע את קולה היפה”.
מישהו מישראל יצר איתך קשר?
“יש מישהו משגרירות אוקראינה בישראל שמדבר איתי ועידכן אותי על חיפושי הגופה של מאשה, ועל העברת הגופות של המשפחה לאוקראינה. אני עוד לא יודע בדיוק כל מה שקרה שם באותו הלילה”.
זירת נפילת הטיל האיראני בבת ים (צילום :אלון חכמון)
בוריק מספר שחלום היציאה לדיג משותף העסיק רבות את נסטיה, והיא נהגה לדבר עליו בכל שיחה ביניהם בשנתיים האחרונות: “קבענו גם לבלות ולאכול סטייק טוב. כל יום חלמתי על הרגע שבו נגשים את החלום הזה יחד, נצחק ונבלה. לצערי, לא עמדתי בהבטחה שלי. מאשה ואני תכננו להביא עוד ילדה לעולם, אחות לנסטיה, אבל גם זה לא יקרה”.
איך ראית את העתיד?
“לא חשבתי על העתיד. למה? כי ככה, זאת מלחמה. היום אתה כאן, ומחר אתה לא. החלום היה רק לחיות חיים נורמליים של משפחה, להיות יחד. אני, אשתי האהובה ונסטיה, השמש הקטנה שלי. לחבק אותה ולא להרפות לרגע. עכשיו אני רק מקווה שלפחות אוכל להיפרד מהן, כשהן לא בחיים, פעם אחת אחרונה”.
