עשרה קבין של פרשנים ירדו לעולם, תשעה מהם לקחו ערוצי הטלוויזיה הישראליים. הפרשן הטלוויזיוני אוהב מלחמה. מרבית האוכלוסייה מבכרת לשבת בבית בניחותא עם בני המשפחה, הפרשן יוצא מהבית שעתיים לפני השידור, נתקע בפקקים, באולפן מורחים לו שליכט איפור על הפנים, התאורה גורמת לו להזעה מופרזת, חולצתו נרטבת מאחור, אבל הוא אוהב את זה. כי הוא פרשן.
כשמגיע תורו לדבר, נכנסים פרשנים אחרים לתוך דבריו. כאיש הממסד הביטחוני לשעבר הוא אינו נרתע ומדבר בו זמנית ביחד עם האחרים. הצופה לא מבין דבר, אבל למנחה המשדר לא אכפת. גם הוא מצטרף לקקופוניה. גם במאי המשדר מאחורי המצלמות לא מבין דבר, אבל גם לו לא אכפת – הוא רק רוצה שהזמן יעבור.
ככל שתפקידו ודרגתו לשעבר של הפרשן גבוהים יותר, כך הוא קרוב בשעת פרשנותו לפריים טיים. אלוף במיל’ או ראש מוסד לשעבר יזכו לכיסא פרשן במהדורה המרכזית. פרשן לשעות הבוקר יכול להיות סגן מנהל מחלקה או עמית מחקר במכון ללימודי משהו. בשעות הלילה המאוחרות גם איש התחזוקה שעבר במקרה באולפן עשוי לזכות בכומתת הפרשן, כאחראי לוגיסטיקה ואט”ל במכון לחקר.
הפרשן, כשמאזינים היטב לדבריו, לא אומר כלום. אף על פי שבעוצמת קולו ובחיתוך הדיבור הנמרץ הוא מייצר את הרושם כאילו לפני השידור דיבר עם מפקד חיל האוויר ועם מקורות נתנז, הפרשן לא יודע כלום. הוא בסך הכל אומר מה הוא חושב על המצב, ודעתו אינה מעמיקה או חכמה יותר מזו של איש התחזוקה, אבל לו מאמינים יותר. כי הוא פרשן.
