במשך חודשים, אולי אף שנים, שטפו אותנו מהדורות החדשות והפאנלים בתקשורת המרכזית בארץ ובחו”ל בפרשנויות תקיפות: “ישראל לא תעז לתקוף את איראן”, “אין לישראל היכולות הצבאיות“, “אמריקה לא תיתן”, “דונלד טראמפ עצמו הזהיר – Don’t!“.
מי לא דקלם את זה? כתבים לענייני ביטחון, גנרלים חמורי סבר בדימוס, יועצי תקשורת במסווה של אסטרטגים ופרשני רשתות שהשתדרגו לסטטוס של נביאים. והנה, פתאום כך, בניגוד לכל הפרשנים, ישראל פועלת. במבצע כירורגי, מדויק, בתיאום, לפי פרסומים, עם ארה”ב וגופי מודיעין זרים, ונעזרת בנתונים שלא הגיעו מבמות הטוויטר – אלא מחדרי המבצעים של צה”ל.
היכן היו כל אלו שזלזלו? מה קרה לפרשנים שאמרו שצה”ל מוגבל, שאיומי התקיפה הם בסך הכל “הצגה תקשורתית לצרכים פוליטיים”? הם השתתקו, או הסבירו מדוע בעצם הם צדקו, אף שכל ההנחות שלהם התרסקו. אך הרשת, כידוע, לא שוכחת. סרטונים, ציוצים וראיונות. הכל זמין, הכל נשמר, ומסתבר שהמלך הוא עירום.
זוהי לא הפעם הראשונה שבה “הפרשנים” הקבועים, שמסתובבים מתוכנית אקטואליה אחת לשנייה, טועים, מטעים, וממשיכים כאילו לא קרה דבר. הם לא נושאים באחריות למידע כוזב, לא מתקנים, לא מתנצלים. הם פשוט “מחליפים דיסקט”.
התקשורת המרכזית סובלת שנים מהבעיה הזו – בלבול בין עיתונות לחיזוי, בין ניתוח למניפולציה. זו תופעה שבה לא העובדות הן החשובות, אלא הרושם. לא הדיוק, אלא הנרטיב. כך היה גם בימי הפצצת הכור הסורי ב־2007. שבועות לפני התקיפה, כתבים בכירים הצהירו שאין ראיות ממשיות להתערבות צבאית אפשרית, שהמשטר בדמשק “מתייצב”, שהאמריקאים “לא ייתנו”. אחרי התקיפה השתררה דממה. פתאום כל הפאנלים עסקו בשאלה “האם הסורים יגיבו?” ולא במי שנכשל בהבנת המציאות.
כך גם היה בצוק איתן בשנת 2014, כשפוליטיקאים ופרשנים הזהירו ש”חמאס לא מעוניין בהסלמה”, בעוד בעזה נחפרו עשרות מנהרות לקראת מתקפת טרור. רק לאחר שצה”ל נגרר למבצע ממושך, התברר שלא רק שחמאס כן רצה מלחמה, הרמזים היו ברורים. רק שמרבית הפוליטיקאים, ולצידם פרשנים וגנרלים בדימוס ובהווה, לא ראו את האיומים שאותם ראו תצפיתניות בשטח.
ואיך נשכח את האינתיפאדה השנייה. רבים הפרשנים שתיארו את יאסר ערפאת כמי ש”מוכן להסדר”, התעלמו מתמונות הנשק המוברח דרך המנהרות, ותיארו את מבצע חומת מגן כהתפרצות לא מידתית. מה נחשף לאחר מכן? שהיו תאי טרור בלב ערים פלסטיניות, שחזון אוסלו קרס בשל טרור מאורגן, ולא היו “מהומות ספונטניות”.
אמון הציבור
מדובר בדפוס שחוזר על עצמו: הממסד התקשורתי נוטה לזלזל בעקביות ביכולות הביטחוניות של ישראל, ומאמץ במקרים רבים נרטיב של חולשה וחשש. כשזה נוגע לארה”ב, לרוב ייחסו להם “בלימה” ו”עצירה”, תוך התעלמות ממגעים חשאיים, שיתופי פעולה מודיעיניים ופרקטיקות דיפלומטיות סמויות מהעין הציבורית.
בכל פעם אנו שומעים קולות בנוסח “ישראל בודדה”, “אי אפשר לתקוף לבד”, “איראן תגיב בהרס רב”. בפועל, ישראל לא לבד, ולפי פרסומים יש לה בריתות שקטות ושותפויות מבצעיות, כמו גם הרתעה מוכחת. הציבור הישראלי כבר למד להפעיל שיקול דעת. רבים פשוט לא מאמינים יותר לפרשנים הקבועים. הם שומעים מילים מפוצצות כמו “בכירים בשב”כ”, “מקור צבאי בכיר” ו”הערכת מצב” – אך מבינים שמדובר לא אחת בניחוש מחופש למקצועיות.
הרשתות החברתיות הפכו לכלי לתיקון פטפטת ברשת. כל טעות מתועדת. כל סתירה נחשפת. כל מי שניפק ניתוח מוטעה, שילך למדיות החברתיות ולארכיון, שזוכר הכל – וייווכח. לפני עידן הרשתות, פרשן יכול היה לומר דבר והיפוכו מבלי שיזכרו לו את זה. כיום כל מילה חוזרת אליו כבומרנג. בעידן של שקיפות וארכיונים פתוחים, הכל נשמר.
חשוב להבהיר שיש בישראל לא מעט עיתונאים אמיצים, חוקרים אמיתיים ופרשנים ראויים. אבל לצידם קיים מנגנון שלם שמזין את עצמו, קואליציה של קולות, הממחזרת אמירות במקום לשאול שאלות. הציבור לא דורש מהעיתונות לדעת הכל, אלא לחקור ולהודות בטעויות. אך כשהשיח הופך לבועה והעיתונאי מסרב להכיר בטעותו, נוצרת בעיה חמורה של אמון.
האם ישראל תוקפת לבד? לא בהכרח. האם היו תיאומים חשאיים עם ארה”ב? בוודאות. האם הפרשנים ידעו את זה? רובם לא. האם יעזו להודות בכך? ספק גדול. השבועות האחרונים הוכיחו שלפעמים השתיקה חשובה יותר מהפטפוט. במקום לדקלם נרטיבים, מוטב לפרשנים ולכתבים להכיר במגבלות הידע. חלק מהמהלכים מוכרחים להיעשות בשקט.
מי שחושב שהכל צריך לדלוף ל”פרשנות” לפני שיתבצע, אינו מבין את טבעה של עיתונאות אמיתית. בפעם הבאה שתשמעו באולפן את המילים “ישראל לא תעז”, תשאלו את עצמכם: האם זה מידע או משאלה?
הכותב הוא מנכ”ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל
[email protected]
