לאלבום החדש שלו קרא אבי טולדנו “תחנה 77”, כמניין שנותיו. על פי הרעיון שלו עטיפת האלבום כוללת את המספר 77, כשספרה אחת מקושטת בוורדים והשנייה כרוכה בקוצים. “ככה אני מרגיש במציאות הכואבת והמדממת שלנו”, הוא אומר. “החטופים שעדיין בעזה והטרגדיה שעברנו ואנחנו עדיין עוברים מאז 7 באוקטובר עם כמות האזרחים הנרצחים והחיילים שנהרגים”.
האלבום יצא לפני המתקפות האיראניות, שהוסיפו לחיינו צער ודאגות. “הבת שלי התקשרה וסיפרה שנפל טיל 50 מטר מהדירה שלה באזור המרכז”, הוא אומר בשיחתנו השבוע. “יש לי שישה ילדים, חלקם גרים בתל אביב וחלקם לידי, בגן יבנה. זה מפחיד, אני דואג אבל עושה כל מה שאני יכול כדי להרגיע אותם ולוודא שהם בטוחים. אנחנו במלחמת אין ברירה. יש פה איום ממשי על קיומנו. למען הילדים והנכדים שלנו ולמען עתידנו היינו חייבים לצאת למתקפה, ואני מברך על ההחלטה הזו. אף אחד לא חשב שמדינה עוצמתית כמו איראן לא תגיב ולא יהיה פה בלגן ושנשלם מחיר. תודה לאל שיש לנו חיל אוויר כזה וצבא כזה. תודה לאל שהאיראנים מאחדים אותנו”.
בין רומנטיקה לציונות
את האלבום החדש, שכולל שמונה שירים, יצר טולדנו בשנה האחרונה, בין היתר כדרך להתמודד עם הטראומה הלאומית שכולנו חווים מאז 7 באוקטובר. השירים עוסקים בחייו של טולדנו וכוללים טקסטים על רומנטיקה, קריירה, אהבת הארץ, פטריוטיות, מלחמה, חטופים, דת, אמונה וגם על הסוף.
“7 באוקטובר תפס אותי המום לגמרי ממה שקרה”, הוא אומר. “השכל לא תופס שכל כך הרבה אנשים פרצו לנו לתוך המדינה, ובמשך שעות רצחו, אנסו ובזזו. איפה הצבא שלנו? איך לקח כל כך הרבה זמן עד שהעלו הליקופטר לאוויר? אני לא מתעסק בפוליטיקה, אבל כאזרח מגיע לי לדעת מה האמת. מה קרה שם ואיך זה קרה”.
אבל למה בעצם אתה לא מדבר על פוליטיקה? כיום אומנים רבים מביעים דעה פוליטית או נוקטים עמדה כי השיח מאוד פוליטי.
“כל החיים לא עסקתי בפוליטיקה ולא אתחיל עכשיו. כל מה שאני רוצה לעשות זה לבנות גשר, לא תהום. תמיד שנאתי את המילים ‘מפלגה’, ‘מחלקה’, וכל הקליקות האלה, דברים שמרמזים על חלוקה או הפרדה. אני לא שם. אני רוצה למחוק את המילים האלה מהלקסיקון שלי. אני רוצה לאחד, לחבר, לגבש, לעשות את הדברים שנותנים לעם ישראל את הכוח, וסליחה אם אני נשמע קלישאתי מדי”.
משמיעה ראשונה של האלבום ברור שהשירים שלו, בין שהם מזכירים את טולדנו של שנות ה־70 וה־80 ובין שהחותמת הקולית שלו נמצאת בתוכם. “יש לי את הסגנון שלי”, הוא אומר. “אני אף פעם לא הולך על טרנד כזה או אחר, וזה בדיוק מה שמאפיין זמר־יוצר. זה כמו שאף אחד לא מצפה ששארל אזנאבור או שלמה ארצי ישירו שירים שהם לא בנשמה או ברוח שלהם. יש שתי פנים שאפיינו אותי כיוצר: מצד אחד שירים רומנטיים, כמו ‘תרקדי את הלילה’ ו’ליאורה’, ומצד שני שירים על ציונות ואהבתי לארץ ישראל, כמו ‘הורה’, ‘חי’ ו’עוד נגיע’. גם באלבום החדש שני הזרמים האלה באים לידי ביטוי. בשיר ‘חזקים יותר’ יש רמיזות על נושא החטופים, וגם בשיר ‘החלום שלך מתחיל’ שיש בו את השורה: ‘בכל מקום שהוא, כל איש מתי שהוא, חייב להיות חופשי'”.
השיר היחיד באלבום שהלחנת אך לא כתבת את מילותיו הוא “אביגיל”, שקרא לשובה של הילדה אביגיל עידן – שנחטפה מכפר עזה לאחר שהוריה, רועי וסמדר, נרצחו בביתם, ושוחררה בעסקה הראשונה. “זה שיר שנולד במהירות הבזק. קיבלתי טקסט מטום נגולה, אישה שלא הכרתי, וכשקראתי את המילים פשוט נמסתי. המנגינה נולדה מיד. כמה ימים אחרי שהשיר יצא לאור – אביגיל חזרה הביתה. זה היה מצמרר. הטקסט מופלא בעיניי, מדבר כל כך בעדינות על התחושות של כולנו והרצון לשובם של כל החטופים. הוא גרם לי לבכות”.
יצרת קשר עם משפחתה של אביגיל?
“טום סיפרה לי שדודתה של אביגיל רצתה שניפגש, אבל זה עדיין לא יצא. הטראומה שאנחנו עוברים גרמה לרגישות יתר אצלי. אני יכול פתאום לדמוע בגלל איזו פרסומת בטלוויזיה. אני הרבה הרבה יותר רגיש מאז 7 באוקטובר ממה שהייתי אי פעם”.
בשיר “אם אפגוש את אלוהים” אתה כותב: “אם אפגוש את אלוהים, אדבר איתו כמו חבר, רק להבין יותר, את כל מה שעובר עליי, ומה יקרה בסוף ימיי”.
“אני בן אדם מאוד מאמין. הגעתי לבד לארץ ויכולתי להגיע למקומות לא טובים, אבל כנראה שהייתה לי השגחה עליונה, שאפשרה לי להגשים את החלומות: לעלות לישראל, לחיות במדינה חופשית כישראלי גאה ולהיות זמר. הלך לי קלף מטורף, היה לי המון מזל ואני זוקף זאת לזכותו של הקדוש ברוך הוא. ‘אם אפגוש את אלוהים’ הוא שיר שהקלטתי בצרפתית ב־1978 למילים של במאי הסרטים המנוח פיליפ קלר. בשנת 1982, בתקליט שלי ‘מפגשים’, השיר מופיע עם טקסט שכתבה שמרית אור בשם ‘עוד מעט’. במשך כל השנים הרגשתי שהשיר הזה זקוק לטקסט שנאמן למילים המקוריות מצרפתית, אז הפעם החלטתי לתרגם אותו, ברוח השיר הצרפתי”.
בשיר אתה מדבר גם על סוף ימיך. עד כמה זה מעסיק אותך?
“אתה מתכוון לשאול אם אני חושב על המוות? זו שאלה שמעסיקה כל אחד מאיתנו. כל יום שאתה קם בבוקר, מרגיש טוב וממשיך להגשים את השליחות שלך – הוא מבורך. השליחות שלי היא להופיע, לרגש אנשים ולחלוק איתם רגש דרך הקשר החזק הזה שמאחד אותנו בעולם. העובדה שיש לי את הזכות לעמוד במרכז הבמה ולאחד את הקהל למקשה אחת ולתחושה אחת – זה דבר נפלא בעיניי, שמלווה אותי לאורך כל השנים. אני מדמה את עצמי לצינור שדרכו מועברות אנרגיות שבאות מלמעלה, ואני מעביר את האנרגיות האלה לכל אחד בקהל. ברגע שהראש שלי מתערב, אם ההיגיון, המחשבות והמודעות נכנסים לפעולה, אני הרבה פחות טוב. כשאני על הבמה אני שוכח את עצמי, נכנס לסוג של טראנס והופך למשהו שלי עצמי אין שליטה עליו. רגע קוסמי עם הקהל. קסם. נס”.
יש לי ארץ אחת
טולדנו נולד ב־1948 במרוקו. בגיל 14 הצטרף לתנועת הנוער השומר הצעיר, וב־1965 עלה ארצה עם חבריו לתנועה ונקלט בקיבוץ רוחמה. כעולה חדש בקיבוץ, קיבל מהמוזיקאי שמעון כהן הזמנה להשתתף בתוכנית הכישרונות הצעירים של קול ישראל, “תשואות ראשונות”, עם שירים שיצר בעצמו. המלחין משה וילנסקי, שהתרשם ממנו, הזמין אותו לתרום את שירו “זוהי יפו” לסרט תיעודי קצר על העיר הוותיקה. השיר זכה להצלחה רבה וסלל לטולדנו את הדרך ללהקת גיסות השריון. בסוף שנות ה־60 היה טולדנו לאחד מכוכבי הלהקה והוביל אותה עם להיטי ענק כמו “שלא לאהוב אותך”, “אחי הצעיר יהודה” ו”מי שחלם”. עוד במהלך שירותו הצבאי הוציא בשלהי 1968 את אלבום הבכורה שלו, ועם שחרורו פצח בקריירת סולו מצליחה.
שירך הראשון שכתבת והלחנת היה “לאן נוסעת הרכבת?”. עסקת בו בתחושות שליוו אותך עם הגעתך לישראל. באלבום החדש אתה עוסק בישראליות העכשווית. ישראל של היום היא אותה מדינה שאליה עלית בהתלהבות לפני 60 שנה?
“ברשותך, אני אשאל אותך שאלה שתענה על השאלה שלך: את אמא שלך היית מחליף, גם אם היא פתאום עוברת תקופה קשה? התשובה היא ‘לא’. יש לנו ארץ אחת והיא שלנו, בטוב וברע”.
בתקופה שעלית הייתה בארץ גזענות. הרגשת זאת כעולה חדש ממרוקו?
“הגעתי ישר לקיבוץ, שהיה סוג של חממה עבורי מבחינה חברתית. הייתי שם עם הגרעין שלי, עם אנשים שדומים לי. החבר’ה בקיבוץ היו בסדר, לא הרגשתי שונה מאף אחד. איפה התחלתי להרגיש את הגזענות? כשעברתי לעיר הגדולה, תל אביב. כשהשתתפתי ב’תשואות ראשונות’ בגיל 16 וחצי, המנחה קרא לי לחדר ואמר: ‘תשמע, אני אגיד שאתה בא מצרפת, זה ייצור לך שם הרבה יותר טוב מאשר אם אומר שאתה ממרוקו’. אמרתי לו: ‘אם אתה לא אומר פעמיים שאני בא ממרוקו – אני לא עולה לבמה’. היו קטעים קצת מסריחים פה ושם”.
גם כשהתפרסמת כבר וזכית בתואר “זמר השנה”?
“תמיד היו אומרים לי ‘אתה מרוקאי פרנסאווי’, מרוקאי ‘אחר’, כאילו שאני לא האבטיפוס של המרוקאי, אבל תמיד הרמתי את הדגל של מרוקו. גם כשיצרתי ב־1990 את הסרט ‘בית לבן’ (מסע למרוקו – ד”פ) שלווה באלבום באותו שם, וגם כשהוצאתי אלבום משירי שארל אזנאבור, זו הייתה דרך בשבילי לחלוק את השפה ואת התרבות שינקתי בילדות. זו הייתה התרומה שלי, הזהות שלי, מה שאני גדלתי עליו. כל הצורך הזה בא מתוך חסך שחוויתי”.
תסביר.
“אתן לך דוגמה: בתחילת הדרך, כשכבר היו לי שיר או שניים ברדיו, הייתה לי בת זוג שההורים שלה גרו בנווה אביבים. הייתי נוהג להגיע אליהם הביתה והם היו מקבלים אותי ממש כמו הבן שלהם. היא הייתה יפהפייה, וממש אהבנו זה את זו. היא ידעה שאני מרוקאי וזה לא הפריע לה. יום אחד סיפרתי לה שההורים שלי החליטו לעלות לארץ ממרוקו. היא התלהבה וסיפרה בשמחה להוריה. כשאבא שלה, שחשב משום מה שאני צרפתי, שמע שאני מרוקאי, הוא אסר עליה להיפגש איתי. אלו היו הזמנים”.
ב־2025 העניין העדתי עדיין רלוונטי?
“לא חושב שהוא רלוונטי. צריך להיות טיפש כדי לחשוב במונחים של מזרחים ואשכנזים. היום, ברוך השם, אני חושב שזה התאזן. יש במה לבני עדות המזרח, והם הגיעו לאן שהגיעו משום שהם הוכיחו את עצמם ולא משום שהם קיבלו משהו במתנה. אני יכול לומר שתמיד הרגשתי שאני צריך לתת מעצמי קצת יותר כדי להוכיח את עצמי, בגלל שאני מרוקאי”.
איך התמודדת בזמנו עם הפרסום וההצלחה?
“תמיד הייתי אדם רגיש והשירים היו לי לנחמה. הרגישות מלווה אותך גם כשמבקרים אותך וקוטלים אותך, גם כשנותנים ביקורת מרושעת ולא צודקת. קיבלתי בהבנה ביקורות בונות, כי הבנתי שהן נכתבו על ידי אדם שאוהב את העשייה שלי ומחפש את החולשות כדי ללמד אותי, אבל לפעמים היו אנשים שהלכו בצורה בוטה וקשה”.
חששת שהשתן יעלה לך לראש?
“כשחזרתי מהאירוויזיון בשנת 1982 עם ‘הורה’, מצאתי את עצמי בהופעה בבאר שבע בפני עשרת אלפים אנשים, והייתה סוללת שוטרים ואמבולנסים שליוותה אותי והוציאה אותי משם. באותם רגעים, כמה שאתה צנוע באופי ובחינוך שלך, אתה מרגיש שיכולת להיות ראש ממשלה כי הקהל נותן לך תחושה שאתה כל כך אהוב ואהוד שאתה מתחיל ‘לאבד את הפדלים’. אבל קיבלתי בהמשך הדרך מספיק סטירות כדי להחזיר אותי לקרקע המוצקה”.
הלו, זה רדיו?
טולדנו מחזיק בקריירה מפוארת הכוללת 35 אלבומים, שש זכיות בתואר “זמר השנה”, פרס “כינור דוד”, הופעות על הבמות היוקרתיות והחשובות בארץ ובעולם, תפקידים ראשיים בקולנוע (“אריאנה”) ובתיאטרון (“עלובי החיים”), ובעיקר קלאסיקות נצחיות. ועדיין יש משהו שמפריע לו. “ב־20 השנים האחרונות לא הפסקתי להוציא שירים לרדיו, אבל הרדיו התעלם לגמרי מכל מה שעשיתי”, הוא אומר.
“זה מצער אותי מאוד וחבל לי על הקהל שלי שמאוד אוהב את השירים שלי, שגדל על השירים שלי, ופשוט לא נותנים לו ליהנות משיריי. למה לקטוע את ההשראה שיש ליוצר ותיק, את היכולת ואת הכישרון שטמון בי, ולא להפיץ את זה לקהל שלי ברדיו? אני לא מדבר רק עליי אלא גם על שאר הקולגות שלי. זה לא בא ממקום של מרמור או של תלונות, כי החיים דינמיים. העולם שייך לצעירים ואני מקבל את זה, אבל יש מקום לכולם. באירופה יש מקום גם לתרבות של זמרים ותיקים, אם זה פול מקרטני או סטינג, שממשיכים לתת לקהל שלהם את המוזיקה החדשה שהם יוצרים. אז למה הרדיו הציבורי, שממומן מהכסף שכולנו משלמים, לא נותן לקהל לשמוע את המוזיקה הזו?”.
ומה עם האינטרנט?
“הדבר המדהים היחיד שקרה לנו, הנס הגדול, זה האינטרנט, שמאפשר לנו להעלות את השירים שלנו ולהנגיש אותם לקהל בלי צורך ברדיו. הקהל שלי מקבל את השירים שלי בהופעות, ואני יודע שהוא גם שומע אותם בספוטיפיי, אבל מצער אותי שהרדיו לא עושה את התפקיד שלו עוד מהימנה. אני לא יודע מה מנחה את העורכים המוזיקליים. תראה, האלבום החדש שלי יצא החודש והוא לא כל כך מושמע. למה? זה אלבום חדש של בן אדם שהוציא יותר מ־30 אלבומים. יש פה משהו מעוות. בכל העולם מכבדים את האומנים הוותיקים, לעומת החדשים שבאים כטרנד, כגימיק. רק פה, בישראל, זה הפוך”.
מה באמת אתה חושב על היוצרים העכשוויים?
“יש מוזיקה טובה יותר וטובה פחות, ויש מקום לכולם. אני נהנה מזמרים שמביאים דברים מיוחדים, למשל חנן בן ארי. השבוע הבת שלי (הזמרת ליהי טולדנו – ד”פ) שלחה לי שני שירים מתוך האלבום החדש שלה. אני מטורף על זה. זה כל כך מרגש אותי, זה נכון, טוב ומדויק, והיא כולה בת 23, כותבת ומלחינה. כתבתי טקסט בצרפתית לשיר שהיא יצרה והיא מתרגשת מהחיבור בינינו, וגם אני מאוד מתרגש”.
לטולדנו שלושה ילדים מנישואיו הראשונים לליאורה ושלושה ילדים מנישואיו השניים לחגית, אחותו של הזמר עופר לוי. שניים מילדיו עוסקים במוזיקה ויצרו שם בזכות עצמם: אורי טולדנו (40), יוצר, זמר ומפיק מוזיקלי בעל שם עולמי שיוצר ומופיע בשם הבמה “Kayma” (קיימא) והוציא לאחרונה אלבום בכורה (“New Trying Outs”, 2024), וליהי טולדנו (23), שחקנית, יוצרת וזמרת, שנחשבת כיום לכוכבת פופ ומאחוריה כבר אלבום בכורה מצליח (“מי אני חושבת שאני”, 2024) וריאליטי (“מחוברים”).
בראיונות שונים סיפרה ליהי על מערכת היחסים המורכבת שלה עם אביה, ומצד שני גם אמרה שהוא הראשון במשפחתה שקיבל בפתיחות ובחיבוק את נטיותיה המיניות ומערכות היחסים שהיו לה עם נשים. זאת בניגוד לדודה, עופר לוי, שבריאיון שנתן לאחרונה ב”מעריב” סירב להכיר בנטיותיה המיניות של אחייניתו וטען שהיא “לא לסבית”.
“כשליהי השתמשה בראיונות במונח ‘יחסים מורכבים’ בינינו, היא התכוונה ליחסים הנורמטיביים בין הורים לילדים מתבגרים”, מתייחס טולדנו לדברים. “אם אין יחסים מורכבים, אז גם אין קשר בין הילדים לבין ההורים, וזה נורא. המורכבות הזו באה מתוך דאגה עמוקה, גם של אמא של ליהי וגם שלי, לילדים שלנו, שיהיו מחונכים, מתורבתים, שיגיעו לבית הספר ושיצטיינו. אנחנו נותנים לילדים את כל הכלים ואת האכפתיות. לא תמיד זה נחמד, יש רגעים שכועסים, אבל אין בעצם הורה שמדי פעם לא כועס על הילד שלו מתוך אכפתיות. אם אלו יחסים מורכבים, אז שיהיה. בסופו של דבר אני מבין למה ליהי אמרה זאת. באשר לזה שליהי סיפרה לי על נטיותיה המיניות וקיבלתי את זה? זה מובן מאליו, הרי אנחנו מביאים ילדים לעולם כדי להגן עליהם, והבקשה היחידה שלנו מהם שיהיו מאושרים. אם ליהי מאושרת – אני מאושר. זה הדבר הכי חשוב לי”.
אתה בן 77 ויש לך ילדה בת 15, ליאור. איך האבהות בגיל כזה?
“בגיל 61 הפכתי לאבא, ויום אחרי שליאור נולדה – נולדה לי נכדה ראשונה. אני חווה איתה את גיל ההתבגרות ומרגיש שהורות בגיל כזה עושה אותי צעיר. ליאור מאוד מוכשרת, היא שרה, מנגנת, משחקת בנוער הקאמרי והיא גאווה גדולה עבורי”.
איזה טיפ נתת לילדים שלך כשהבנת שהם הולכים בעקבותיך?
“אמרתי להם שהדרך הזו רצופה בקשיים, בהתמודדויות, בהקרבות וגם בעלבונות לפעמים. אני אומר להם שגם אם יופיעו באולם מלא בפני אלף איש שייהנו וישמחו, מספיק שאחד יגיד שהמופע לא היה מי יודע מה, אז הם לא יישנו כל הלילה. זה נשמע כל כך מטומטם אבל זה אמיתי. הילדים שלי מתייעצים איתי לגבי המוזיקה שלהם ואני מתייעץ איתם. אנחנו מפרים זה את זה. אוהבים את המקצוע הזה ועובדים בו בתשוקה – זה מה שחשוב”.
חיבור לנשמה
במהלך המלחמה הופיע טולדנו בין היתר בפני מפונים, חיילים ומשפחות שכולות, אנשים שעברו את הנורא מכל, וניסה לספק להם נחמה דרך השירים. “תשמע, זה לא היה קל, לא פשוט”, הוא אומר. “לצערי אני למוד ניסיון מהופעות עוד ממלחמת ששת הימים, וכמובן מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. הלוואי שלא הייתי מכיר את התחושה הזו, של להופיע בפני אנשים שאתה רואה את הפנים שלהם במבט אחר, כואב ושבור. אתה אומר לעצמך, איך אני עושה את זה? איך אתגבר על המועקה הזו שיושבת אצלי בלב בגלל כל מה שקורה ואצליח לגעת בהם? לנחם אותם? אז בהתחלה התחלתי לשיר שירים מינוריים כדי לבדוק את הדופק, שירים שקטים, ולאט־לאט שמתי לב שהקהל הזה, שעבר את הדברים הקשים ביותר, רוצה לשכוח מהצרות ודורש את השירים הכי שמחים שיש. הקהל הזה חיזק אותי יותר ממה שאני חיזקתי אותו”.
איך בתוך התקופה הזו נולד האלבום?
“כמה ימים אחרי 7 באוקטובר הייתי אמור להתחיל סיבוב הופעות אבל הכל בוטל, כמובן. התחלתי להיות יותר בבית, מכורח המציאות, ישבתי הרבה ליד הפסנתר, כתבתי ושרתי על התחושות שלי. זה עזר לי לסלק את ההלם, הכעס והכאב שישבו אצלי בלב. בשלב מסוים הלכתי מדי יום לאולפן, ישבתי עם עומר למפרט על השירים וככה, במשך שנה של עבודה אינטנסיבית, נוצר האלבום”.
העבודה על שירים חדשים עדיין מרגשת אותך?
“זה הדבר שהכי מרגש אותי בחיים. אין דבר שיותר מרגש אותי מכך ששיר שעבדתי עליו מושמע פתאום ברדיו או שמישהו מזמזם אותו. זה נס. אתה כאילו זורק חוטים כמו עכביש, חוט פה וחוט שם, ואנשים פתאום מתחברים אליך ומרגישים מחוברים לנשמה שלך. זו התקשורת האולטימטיבית בין אנשים”.
אתה שלם עם כל צעד בקריירה שלך?
“להגיד לך שיכולתי לעשות יותר? כנראה שכן. עשיתי טעויות לאורך הדרך. הקריירה הזו לפעמים טלטלה ולפעמים הייתה נהדרת, לפעמים היטיבה איתי ולפעמים הייתה קשה אליי. זה מסלול לא פשוט. אני לא מרגיש החמצה, זו תהיה כפיות טובה מבחינתי לומר זאת, גם כלפי הבורא שאני מאמין בו וגם כלפי הקהל שהולך איתי מגיל 16 עד היום. אני יכול רק להגיד תודה על כל מה שקיבלתי ועל כל ההזדמנויות שנתנו לי, והפריבילגיה לחיות את המקצוע הזה ולהגיע למקומות שהגעתי אליהם. אין בי שום צער. אני כל כך מאמין שהכל לטובה”.
מה אני יכול לאחל לך?
“קודם כל, שנשכיל להתאחד כעם, שנבין שבלי האחדות שלנו לא נוכל להתקיים ולהגשים את החלום הציוני. אם נמצא את הדרך לחיות זה עם זה בהרמוניה – אף אחד לא יוכל לנו. אני באמת מאמין שזה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו. אנחנו צריכים להרעיף לכל עבר אהבת חינם. זה לא משנה אם אתה מימין, משמאל, ממרכז – כשהרוצחים המתועבים באו ב־7 באוקטובר, לא היה אכפת להם למי אתה מצביע בקלפי, הם רצחו את אחינו ואחיותינו כי הם יהודים. כולנו באותה סירה. ובאשר אליי, אני מאחל לעצמי בריאות וכמובן להמשיך לעשות מה שאני עושה עכשיו – להקליט, ליצור, להופיע, לאהוב ולפגוש את הקהל הנפלא שלי. זה הכל”.
