כמעט חודשיים לאחר ה-7 באוקטובר החליט המחזאי והבמאי אודי בן סעדיה לחזור למסע ההתנדבות שלו – הסעת חולים פלסטינים ממעברי הגבול לבתי החולים בישראל. בשנה וחצי שלפני הטבח בעוטף עזה, פעם בשבוע התייצב בן סעדיה במעבר ארז המפואר והמערבי במראהו. כאן המתין לנוסעיו – חולים פלסטינים מעזה כדי להסיעם לקבלת טיפול רפואי מציל חיים בבתי החולים בישראל.
במעבר ארז פגש מדי פעם גם את עודד ליפשיץ ז”ל מקיבוץ ניר עוז, שגם הוא הסיע חולים פלסטינים, נחטף לעזה ב-7 באוקטובר ונרצח בשבי. לאחר הטבח, הוא הפסיק להסיע. “לא פחדתי. הייתי בהלם מוחלט כמו רבים מאיתנו. לא יכולתי להמשיך להסיע באופן אוטומטי, היה לי צורך להבין מה קרה”.
כעבור חודשיים החליט בן סעדיה לחזור אל ההגה, גם אם לא בלב שלם. עזה כמובן נחסמה, וההסעות בהתנדבות נדדו למעברי הגבול מהגדה המערבית אל ישראל, בהם ניעלין (מעבר חשמונאים מכבים) לצד גדר ההפרדה של מודיעין עילית, מעבר אליהו (בין הפנייה לאלפי מנשה והפנייה לקלקיליה), תרקומיה מחברון ואחרים.
ההסעות מתקיימות במסגרת עמותת “בדרך להחלמה” שייסד יובל רוט (עוד נשוב אליו) לפני 15 שנים במטרה להסיע חולים פלסטינים, ילדים ומבוגרים, לטיפולים מצילי חיים בבתי החולים בישראל.
הסרט “בדרך להחלמה”
“בדרך להחלמה” הוא גם שמו של סרט הדוקו של המחזאי והבמאי אודי בן סעדיה והצלם והעורך רן ברנר, המתעד את מסעותיו של בן סעדיה כמתנדב בהסעת החולים הפלסטינים. על הדרך הוא מבקר אצל מומחים ומכרים כדי לשמוע את דעתם על מעשהו, אבל גם ובמיוחד לתת לעצמו תשובות לשאלות שמנקרות בראשו – האם הוא עושה את הדבר הנכון ואיזו משמעות יש לזה.
במידה והדברים יתנהלו כמתוכנן ובהתאם להנחיות פיקוד העורף, הסרט “בדרך להחלמה” יוקרן מחר בשעה 17:00 בתיאטרון יפו. הקרנה נוספת צפויה להתקיים ביום שבת, 23 באוגוסט, בשעה 17:00 בתיאטרון יפו.
המסע המתועד
שער ביתו הנפתח עם בוקר, פותח את הסרט כשבן סעדיה יוצא אל מכוניתו בדרכו למעבר ניעלין, שם הוא פוגש את מחמוד, אשתו ובנם התינוק זכריה כדי להסיעם לבית החולים “שיבא”, בתל השומר. ניכר בשניים, אודי ומחמוד, שיש להם קילומטראז’ משותף והשיחה באנגלית זורמת. כמעט. מחמוד גבר צעיר נוסע מדי יום מרמאללה לעבודתו כמנהל חשבונות בבית החולים בשכם, מספר על תלאות הדרך היומיות במחסומים מול החיילים והמתנחלים ועל בנו התינוק איתו הם נוסעים ל”שיבא” לצורך מעקב רפואי.
“יש לו הומור, הוא בקיא בפוליטיקה הישראלית ומקטר על סמוטריץ’“, אומר אודי בן סעדיה. אשתו של מחמוד אינה מדברת ולא מצטלמת. מחמוד הוא המרואיין הפלסטיני היחיד שמדבר למצלמה.
“לא מצאתי גרעין מרואיינים שיכול לספר סיפור לסרט. לכן זנחתי את הרעיון הראשוני והחלטתי שהנסיעות ישמשו פלטפורמה לשאלות עם אחרים, שאני מרבה לשאול את עצמי”, מסביר בן סעדיה.
עצירות בדרך
העצירה הראשונה היא בביתם של מוטי ובריג’יט שורבה, זוג מתנחלים דתיים מפסגות, שביתם נמצא בקו אווירי בן 400 מטרים מביתו של מחמוד ברמאללה. בריג’יט קוטעת את בן סעדיה “תגיד, אין להם מכוניות? אין להם בתי חולים?”, ומיד עוברת לתוכחה ומגייסת את הפסוק הידוע: “עניי עירך קודמים”.
“קודם כל תעזור למשפחה שלך, לעם שלך. חסרים לנו אנשים בלי מכוניות ועם בעיות כאלה ואחרות. מה יש לך ללכת לאויב אכזר שנשבע להשמיד אותך ולהציל אותו. זה מנגנון פסיכולוגי עמוק עמוק” היא קובעת.
כשדברי התוכחה של בריג’יט מהדהדים בראשו, אודי חוזר לביתו כדי לספוג את ספקנותה ודאגתה של אשתו ענת, שאינה מצדדת במעשה החסד של בעלה. “אני לא יודעת את מי אתה מסיע. אולי אח שלו, או גיסו הוא חמאסניק שהשתתף ברצח בעוטף עזה? אז אנחנו עוזרים להם?”.
את טיעוניה הנוספים שוטחת ענת גם בפגישה המשותפת שלה ושל אודי בפני פרופ’ רז סומך, מנהל המחלקה המיוחדת בשיבא לילדים פלסטינים ולא רק. “אותו ילד שעבר טיפול מציל חיים במחלקה שלך, מה קורה לו כשהוא חוזר הביתה אל השנאה, הרוע והאכזריות ולמה שהוא לא יהיה כמותם? אז מה אם הצילו אותו בבית חולים בישראל כשהיה תינוק?”, היא שואלת.
“מה את מציעה, שלא אטפל בו?”, סונט בה פרופ’ סומך ובאותה נשימה מצהיר ואומר “ביום בו אפסיק להיות נאיבי ואתחיל להיות סקפטי, ברור לי שאאבד את הערכים שבגללם הלכתי ללמוד רפואה”. וענת משיבה: “לדעתי מדינת ישראל היא זו שצריכה לאסור את הגעתם של ילדים חולים לטיפול בישראל, ולא להעמיד אותך בדילמה הזאת”.
ההתנגדות של ענת יוצרת מתח בבית?
“גם ענת הסיעה במשך תקופה קצרה חולים פלסטינים והפסיקה בעקבות ה-7 באוקטובר. ההתנגדות שלה נובעת מדאגה לי כשאני בדרכים, ואינה פוגעת ביחסים שלנו”.
מפגשים ותובנות
במסעותיו פוגש אודי בן סעדיה את ההיסטוריון ונשיא אוניברסיטת חיפה פרופ’ גור אלרואי, ממנו הוא למד על תולדות הסכסוך הישראלי פלסטיני שראשיתו המדממת לדבריו, עם הצהרת בלפור ב-2.11.1917. פרופ’ אלרואי אמר לבן סעדיה שהוא עושה דבר יפה ואנושי אבל אין לו משמעות.
בתחנה הבאה עוצר בן סעדיה בביתו של המחזאי יהושע סובול שבניגוד לקודמו, הוא מדבר על הצורך להילחם ביצר המוות והחורבן, ורואה במעשהו של בן סעדיה משהו אירוטי, לא במובן המיני אלא של עשיית טוב לזולת. ומצטט מדברי נפתלי ממחזהו “ליל העשרים”- “אנחנו הג’סטה מול התוהו”.
עמותת “בדרך להחלמה”
ב-9.9.2025 ימלאו 15 שנים להקמתה של עמותת “בדרך להחלמה” שמייסדה הוא יובל רוט. בן סעדיה פוגש אותו בבית הקברות בקיבוץ חצרים ליד המצבה של אחיו אודי רוט, שנרצח בשנת 1993 על ידי מחבלים מהחמאס. “אני מעדיף לומר אנשי החמאס. לא רוצחים”, חורץ רוט.
הקמת העמותה החלה מבקשת עזרה מקרית ליובל רוט שנענתה. “די מהר הבנתי ששווה למסד את הדבר הזה”. כיום פועלים במסגרת “בדרך להחלמה” כ-700 מתנדבים שנרשמים להסעות דרך אפליקציה ייעודית. “קודם כל אני עושה את זה למען עצמי. ומקווה שלדבר הזה יש אפקט. מבחינתי כישראלי זו הזדמנות להראות לפלסטיני, שאולי פגש אותי כחייל בג’נין, פנים אחרות”, אומר יובל רוט.
לדבריו, הוא מדגיש בפני הפלסטינים שאין מדובר בחברת הסעות. וכי לעמותה יש כוונה להפגיש כמה שיותר פלסטינים וישראלים. “אני משוכנע בוודאות שכשאני עוזר למחמוד, אני עוזר גם לילדים שלי. ממעשה טוב לא יכול לצמוח משהו רע”, הוא אומר. “במדינה מתוקנת, אדם כמו יובל רוט, שהוא דמות מרשימה ביותר, היה זוכה בפרס ישראל”.
אתה חדור אמונה כמו חברך יובל רוט?
“מטבעי אני אדם ספקן, שבסך הכל עושה מעשה טוב. יש בי מין תמימות מרצון ואני לוקח הכל ללב. לצערי התרגלנו לטירוף. מה לא ניסיתי כדי לעשות שינוי – הפגנות, כתיבה, פובליציסטיקה, כתבתי במעריב טור סאטירי עם מודי בר און ואיציק בן נר. עדיין אני רוצה להיות בצד, שגם אם הוא חסר סיכוי, זה הצד שיוצר תנועה אחרת, שאולי תביא לשינוי”.
על אודי בן סעדיה
אודי בן סעדיה, בן קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, בן לאב ממוצא תימני שגדל בכרם התימנים ובשעריים, ששירת בפלמ”ח עם יצחק רבין ויגאל אלון, והיה איש המחלקה הערבית של הפלמ”ח. האם ילידת ברלין שגדלה בווינה. הם נפגשו בעין החורש ובהמשך עברו לאשדות יעקב. “אני בן תערובת קלאסי”, הוא אומר.
בן סעדיה בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזאי ובמאי של מחזות רבים שהועלו בתיאטרון הפרינג’ בהם: “שייקספיר בחווה הסינית”, “ג’רוזלם”, “סדום” ועוד. ביחד עם ענת אשתו הם הבעלים של הוצאת ספרים משפחתית.
במהלך 150 הנסיעות שעשית בדרך להחלמה, האם הרגשת סכנה?
“הכל מסודר ומתואם גם בצד הפלסטיני. אמנם יש פעמים כשאני ברכב עם ארבעה גברים שותקים. או במקרים בהם המתנתי ליד המחסום ואיתי עוד כמה עשרות פועלים פלסטינים, כשאין לך מושג מה עלול לקרות, האם ביניהם ‘אורב לי מבקש נפשי’ כמילותיה של נעמי שמר. אז כן, לפעמים יש חשש. לרוב הגברים יושבים קדימה, הם דוברי עברית מעצם העובדה שהם עבדו בישראל כפועלי בניין. אנחנו מדברים קצת אבל הדיאלוג לא פורה ועם הזמן הנושאים נגמרים. מדובר באנשים או ילדים חולים עטופי צער ודיכאון, לרוב יש בהם הכרת תודה”.
סיום בגלות נבחרת
הסרט “בדרך להחלמה” נחתם בביקור של בן סעדיה אצל חברו הבמאי הדוקומנטרי מיכה לבנה, המתגורר לחילופין באי היווני אגינה. “רציתי פינה של שקט, שלווה וריחוק מההוויה הישראלית היומיומית, שגם בתקופות נורמליות היא לא נורמלית. אגינה הוא עיר מקלט מהמדינה האהובה שלנו שהפכה לבלתי נסבלת”, אומר לבנה.
לבן סעדיה, האורח שלו, אומר לבנה: “אנחנו בני 70. נולדנו להורים שעברו את השואה ולחמו במלחמת העצמאות. אבא שלי היה שנה בשבי הירדני ולא חלם שגם הבנים שלו ילחמו במלחמות. אני כמעט נפלתי בשבי בקרב סולטן יעקב. היום אני מעז לומר שטוב שאבי מת ולא שומע מה שיש לי לומר: ‘מדינת ישראל היא תקלה היסטורית’. “אבל אתה”, כך הוא אומר לבן סעדיה, “אתה לא תעזוב את ישראל, אתה תחזור להסיע את הפלסטינים ותתייסר בשאלות מי אני, מה אני ולמה אני עושה את זה?”.
“בדרך להחלמה”
יום שבת 21.6 | 17:00
יום שבת 23.8 | 17:00
תיאטרון יפו
