אני כותב את הטור הזה בין שמיים לארץ – במטוס בדרכי ממנצ’סטר למינכן. מחוץ לחלון, עננים שלווים. בלב – סערה. בעודי ממריא, קיבלתי את הדיווחים: טילים מאיראן ומתימן נורו לעבר ישראל. שוב, אזעקות. שוב, יירוטים. שוב, המשפחה שלי נכנסת למרחב המוגן, ואני – תקוע בגובה 35 אלף רגל, חסר אונים.
אבל לא מדובר רק בדאגה אישית. ככתב המסקר את העולם היהודי, אני מרגיש את ההשפעה של האירועים האלה הרחק מגבולות ישראל. מה שקורה שם – לא נשאר שם. כל מתקפה על ישראל מהדהדת גם בלונדון, בניו יורק, ביוהנסבורג, בפריז. יהודים בעולם לא רק צופים – הם חווים, חוששים, מתכווצים עם כל כותרת חדשה.
איראן כבר מזמן לא פועלת רק בגבול הצפוני
הטילים האחרונים הם רק השלב האחרון באסטרטגיה ברורה של איראן: לפגוע לא רק בישראל, אלא גם בקהילות יהודיות ברחבי העולם. זו מלחמה חוצת יבשות, וישראל היא רק חזית אחת מתוכה.
בשנים האחרונות נחשפו שורה של מזימות טרור באירופה ובאמריקה הלטינית נגד מטרות יהודיות – כולן קשורות ישירות או בעקיפין למשטר האיראני: בגרמניה, תחילת 2023: נעצרו חשודים שתכננו מתקפה כימית על רקע אידיאולוגי, עם תמיכה מהעולם השיעי הקיצוני. בקפריסין, חוליה איראנית תכננה לפגוע באנשי עסקים ישראלים.
בארגנטינה, המדינה שלא שוכחת את הפיגועים בשגרירות ובבניין AMIA, התרעות על כוונות איראניות לפגוע שוב חזרו. בקניה ובתאילנד נרשמו ניסיונות לארוב לתיירים ישראלים. כל אלה לא היו “אירועים מודיעיניים” מנותקים – אלא חלק ממדיניות עקבית שמציבה את היהודים כמטרה, לא משנה היכן הם חיים.
החיים בקהילות היהודיות משתנים
כמי שמסקר את חיי הקהילות היהודיות באנגליה ובאירופה, אני רואה מקרוב את השפעת הלחץ הביטחוני: הורים חוששים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים. מוסדות מבצעים תרגילי חירום תכופים. תורמים נרתעים. רבנים שוקלים לפרוש מחשש לחשיפה ציבורית. ובעיקר – התחושה של ביטחון בסיסי הולכת ונשחקת.
המלחמה של איראן איננה רק בשדה הקרב. היא מתקיימת גם דרך הפחד, הבלבול והדה-לגיטימציה שהיא מפיצה נגד כל מה שמריח מיהדות או מישראל.
ישראל – לא רק מטרה, אלא חומת מגן עולמית
חשוב לומר זאת בקול ברור: ישראל איננה עוד מדינה במזרח התיכון. היא העורף של כל יהודי באשר הוא. אם בעבר היו מי שחשבו שהמרחק מגן, שהחיים בלונדון או במונטריאול פטורים מהאיום – המציאות טופחת על פנינו. כשישראל מותקפת – כל יהודי מרגיש פגיע יותר. וכשישראל עומדת איתן – כולנו זוקפים קומה.
אני מודה שבמישור האישי נפגעתי: פרויקט שעמלתי עליו חודשים, שבנוי סביב סדרת מפגשים שהיו אמורים להתקיים על קרוז שייצא מישראל – כנראה ירד לטמיון. הטיסה בוטלה, והזמן שנותר לי לסיים את ההגשה – דוחק. אבל כל זה מתגמד מול התחושה שמלחמת ההישרדות של ישראל היא גם המלחמה של כולנו.
המסר שלנו צריך להיות ברור
שמענו באירוניה בימים האחרונים את הביטוי ש”הטיסה היחידה שיוצאת מישראל – היא לאיראן”. ובכן, זה רחוק מהאמת. הטיסה האמיתית שמתרחשת עכשיו, בלב של כל יהודי בעולם, היא לכיוון ההזדהות, האחריות, ההבנה שישראל היא לא רק מדינה – היא הבית. גם למי שלא גר בה.
אנחנו מאחלים לכוחות הביטחון, לצה”ל, לשירותים החשאיים ולמנהיגות הישראלית – הצלחה. לא כדי לנקום, אלא כדי להגן. כדי להסיר אחת ולתמיד את האיום האיראני – לא רק מעל ישראל, אלא מעל כל יהודי בעולם.
