השיחות הישירות בין ישראל לסוריה ה״חדשה״ אינן רק התפתחות דיפלומטית רגילה – הן מייצגות הכרה במציאות שהייתה צריכה להתרחש כבר מזמן. “זה כבר היה צריך לקרות לפני חצי שנה, וזה לא קרה”, מסביר בראיון למעריב פרופ’ אמציה ברעם מאוניברסיטת חיפה, שרואה בדיווח של רויטרס על המגעים הישירים בשטח הגיון אסטרטגי בסיסי.
האמינות של הדיווח מתחזקת, לדעת ברעם, מהעובדה ששני הצדדים בחרו שלא להכחיש אותו. “זה שאנחנו לא אמרנו כלום, בסדר. מבחינתנו זה איננו סיכון גדול לממשלה להודות ששליחים שלנו נפגשים עם הסורים. זה אפילו ייתרון”. בצד הסורי המצב עדין הרבה יותר: “מבחינת ג’ולאני, צריך לזכור שהוא מוקף באנשים די קיצוניים. חלק מהם אפילו חיילים שלו, בכוחות הצבא החדשים שלו. עד כה לא הכחיש. כאשר הוא לא מכחיש שיש הידברות עם ישראל הוא מסתכן. כלומר: הוא רוצה שנדע שהוא מוכן לשלם מחיר פוליטי וביטחוני בתוך סוריה, כדי להמשיך את המגעים”.
ברעם מדגיש שהמפגשים הביטחוניים הם “בשורה באמת טובה, מפני שאין לנו שום אינטרס להתחיל מלחמה עם סוריה. יש לנו כבר מלחמה היום עם תימן, עם הפלסטינים, עם איראן, עם עיראק וכמעט מלחמה שוב עם חיזבאללה”. המציאות הביטחונית המורכבת של ישראל הופכת את הדיאלוג עם דמשק לא רק לרצוי, אלא לחיוני.
המגעים הנוכחיים מתרחשים ברמה הטקטית – פגישות בין כוחות צבאיים בשטח שמטרתן למנוע חיכוכים וירי מיותר. “נפגשים על קו המגע בצפון, בין הכוחות שלנו והכוחות של המשטר, הדרג הצבאי מדבר עם הדרג הצבאי כדי, קודם כל, למנוע חיכוכים ויריות”, מתאר ברעם. “אנחנו וגם הם לא צריכים יריות. מבחינתנו זה ברור, אבל גם הם לא צריכים חילופי ירי, זה רק מפריע להם לייצב את שליטת המשטר בדרום שלהם”.
האזור שבו מתנהלים המגעים הוא בעצמו אתגר ביטחוני משותף. “השטח הזה בין רמת הגולן ובין כל דרום סוריה, מזרחה לאורך הגבול הירדני-סורי, הוא אזור פרוע. מבחינתנו זהו המזרח הפרוע. מבחינת סוריה זה הדרום הפרוע. יש שם כל מיני מיליציות, כולל דאעש”, מסביר המומחה. “ודאעש הם האויבים של המשטר. יהיה להם די קשה להכניס שם סדר, אבל חשוב שהם ינסו, ואנחנו יכולים לעזור להם בהרבה דרכים”.
אולם הרמה הטקטית היא רק ההתחלה. “ישנה שאלה, שהיא חשובה אפילו יותר, של ההידברות ברמה המדינית. כלומר, שבכיר של המוסד שלנו ניפגש עם בכיר של המוסד שלהם, אולי אפילו שר בממשלה מול שר המודיעין שלהם, אולי באירופה”, קובע ברעם. “אני לא חושב שעשינו את זה עד עכשיו. האמריקאים כבר עשו את זה, הסעודים והאמירתים כבר עשו את זה, הגיע הזמן שנעשה זאת, ועכשיו”.
הסוגיה המרכזית שעל השולחן כרגע היא עתיד השטחים שישראל תפסה בסוריה לאחר נפילת משטר אסד. אל ג׳ולאני דורש חזרה לתנאי הסכם הפסקת האש משנת 1974, אך ברעם סבור שיש מקום למשא ומתן. “קודם כל העובדה שהוא מכיר בהפסקת אש של 1974 והוא לא דורש נסיגה מרמת הגולן היא צעד חשוב. הוא מבין שזה לא יהיה. אם הוא ידרוש זאת, לא יהייה הסכם מדיני. הוא גם יודע שטראמפ הוא זה שהכיר בריבונות שלנו על רמת הגולן”.
מה שאל ג׳ולאני דורש לכן הוא “פינוי השטחים שתפסנו אחרי שהתמוטט המשטר של בשאר אסד. הדרישה עצמה היא הגיונית מבחינתו, ויש גם סיכוי שהאמריקאים יתמכו בזה”. ברעם רואה אפשרות להתקדמות הדרגתית: “נוכל להתפנות מן האזורים שתפסנו, אם נגיע להבנה מי תופס את הקו ועם איזה חימוש. אלה צריכים להיות אנשים שהוא סומך עליהם לגמרי, והם מצוידים רק בנשק קל, לא יותר מאשר קלצ’ניקובים ומקלעים. אם יהיה צורך באש כבדה לסיוע – צה”ל יספק זאת בתאום שקט”.
אולם יש חריג חשוב: “לדעתי בגולן הסורי צריך להחזיק שנתיים, שלוש לפחות, כדי לראות שהכול עובד כמו שצריך”. הגישה שברעם מציע היא של בדיקת מציאות מדורגת: “אם המפגש הצבאי הוא הצעד הראשון למשהו מדיני רציני, זה חיובי מאד. צריך לומר לו שאנו רואים בזה התחלה של משהו מדיני בינינו, לא רק ביטחוני”. אבל ברעם מזהיר: “בכל שלב, יש לבחון בזהירות שכל הסכם מקוים, שאין הונאה. הנשיא רונלד רייגן טבע ביטוי חשוב בנוגע להסכמים שעשה עם רוסיה: TRUST AND VERFY כלומר: ‘האמן, אבל תוודא’ שהצד השני מקיים”.
המסר הברור הוא שישראל עומדת בפני הזדמנות היסטורית לעצב מחדש את היחסים עם סוריה. המגעים הישירים, שמתחילים מהכרח ביטחוני מיידי, עשויים להוביל לדיאלוג מדיני רחב יותר. השאלה כעת היא האם שני הצדדים יצליחו לעבור מ”היעדר מלחמה” להבנות עמוקות יותר, תוך ניווט זהיר בין האינטרסים הביטחוניים והמגבלות הפוליטיות של כל צד. “הממשל האמריקאי יסייע”, אומר פרופ’ ברעם, “וגם סעודיה והמפרציות, שרוצות להשקיע בסוריה”. “המיליציות בעיראק וטהראן ינסו לחבל, וייכשלו. תורכיה תוכל לחבל, אני מקווה שלא תעשה זאת”, סיים.
