“טווס” (ברנהארד וגנר) מתהדר במעטפת צינית וקרה, סרט הביכורים הגרמני, שהוצג בשבוע המבקרים בפסטיבל ונציה אשתקד, מבקש יותר מכל – להצחיק את הצופה, לנהל דיאלוג עם הקהל באולם הקולנוע ולפרק את הגדרת ה”עצמי” שמסתתרת מתחת לאותן תבניות חברתיות שנכפו עלינו.
מתיאס (אלברט שוך, “במערב אין כל חדש”) עובד מצטיין בחברה שמספקת שירותי ליווי – לא בהיבט המיני – ומציעה פרטנר המלווה אנשים לאירועים ומצבים שונים: מבן מומצא לאב באירוע חברתי חשוב, בן זוג לגבר זר המנסה להשיג דירה יוקרתית ועד לטייס שמגיע ליום הורים של הבן הפיקטיבי שלו בבית הספר במטרה להרשים את שאר התלמידים בכיתה. אך בין המעבר מדמות לדמות, מבעבעת אצל מתיאס תחושת ניכור עצמי שמולידה את ההבנה כי הוא לא באמת יודע איך להיות הוא עצמו.
דרך פריימים סטטיים, מוקפדים וסטריליים להפליא “טווס” נצמד לאסתטיקה מעומדת שמייצרת תחושה חזקה של פרפורמטיביות המושפעת באופן מובהק מסרטיו של הבמאי רובן אוסטלונד (“פורס מז’ור”, “הריבוע”, “משולש העצבות”). אותה תיאטרליות כמו מבקשת לתקשר עם הצופה באולם הקולנוע כמעין מוצא אחרון לתקשורת בין-אישית שכה נעדרת בתוך היקום הקולנועי של הסרט.
מתוך כך, מופעל משקל כבד על אופי הצפייה בסרט ונדמה כי אפשר לחוות אותו באופן שונה בכל הקרנה אחרת בבית הקולנוע. על ידי כך, “טווס” מנסה להסתכל בישירות על החוויה המורכבת של אדם בתוך חברה המבוססת על נראות, מעמדות ומצג שווא שמפיג כל זכר לאותנטיות.
על אף שהסרט קולע למטרתו, מרגיש כי השפה הוויזואלית נאמנה יתר על המידה לחזון האסתטי שהוצב לה עד מצב בו היא מחמיצה כל הזדמנות של שחרור, שבירת השפה, מתיחת הגבולות שיצרה לעצמה ובעיקר נאמנות להתפתחות הרגשית של הגיבור. בכך, נותרת חוויית צפייה שלעיתים יכולה להרגיש מעייפת, אנמית, לא מתפתחת ואיטית על אף שמדובר ב-110 דקות צפייה בלבד.
אחת המעלות החזקות של הסרט, בשונה מהרבה יצירות אחרות שמנסות לסחוט את הרגש עד קיצו, היא ברגעי חוסר התחושה, האפתיה שמתלווה לקיום האנושי, לשגרה השוחקת ולתחושת הניתוק הרגשי שסביר שכל אדם ממוצע נתקל בה במהלך חיי היום-יום הרגילים.
אותה תחושת ריק מובילה את מתיאס לנסות ולחלץ זקיק של רגש אנושי שמגיע בסצנה עוצמתית ואירונית כאחד שמגיעה לקראת סוף הסרט. אך ברגע בו הסרט מצליח לגעת ברגישות ובחכמה את החוויה המוכרת הזו, “טווס” מחליט לזנוח את התחושה שהצליח לנסח לטובת ביקורת חברתית שנדמה כי כבר טופלה היטב בעבר, מבלי הסתכלות מחודשת ובזאת נותרה תחושה מפוספסת, מסיחת דעת וחסרת מיצוי.
לא כדאי לפספס את “טווס”, אך נדרשת לצפייה בו סבלנות והומור מבלי לחכות להתפתחות דרמטית דחוסה על מנת ליהנות מהמטעמים הציניים והכואבים שהוא מציף.
