מאז השבעה באוקטובר, אף פסטיבל מוזיקה בישראל לא יראה אותו הדבר. אל המוזיקה והשירים נוספו דגלים עם פנים יפות, כובעים רקומים, וזיכרונות מילדים שהיו – וכבר אינם. בולטים היו במיוחד עשרות הדגלים שהונפו במהלך ההופעות, ועליהם חיילים וחיילות שלחמו במלחמה הנוכחית. בכל כיוון היה דגל אחר, ובחיי שניסיתי לזכור את השמות של כולם.
בסופו של דבר הקהל היה צעיר מאוד, ילדים בני 20-19, שחוו את המלחמה בדיוק בתחילת שנות העשרים שלהם. חיילי סדיר ששירתו בצבא או חבריהם שחוו את הטראומה של השבעה באוקטובר. כשהסתובבתי והסתכלתי על פניהם – ראיתי כמה הם צעירים, וכמה הם עדיין ילדים. המחשבה על מה שנפל עליהם גרמה לי להצטמרר. אבל הם, למרות הצער, ואולי לצידו – מגיעים לשמוח ולרקוד. לא שוכחים לרגע את חבריהם על הדגל שיזכרו לתמיד. החיים קורים למרות הכל, עם העצב ועם הזיכרון ועם הדמעות בעיניים. זה הדבר הראשון שהפסטיבל הנכיח – כמה כולו ישראלי.
ההופעה של ג’ימבו ג’יי הנכיחה את המורכבות בצורה הכי טובה. מהמילים שלו ניבטים בדיוק הדילמות של כולנו. כתושב העוטף, כאחד ששירת בצבא – המילים שלו נשמעות בבירור, ואותם ילדוד’ס צעקו את כל המילים. זה לא סתם. זו הייתה ללא ספק ההופעה הכי שווה של אותו היום. בסתלבט בקיבוץ בכלל הייתי על הרצפה. מאז השבעה באוקטובר המשמעות של השיר קיבלה רובד אחר לגמרי, ולשמוע קהל רם שר אותו – עשה לי רק חשק לחזור לקיבוץ אותו עזבתי במנוסה. המילים והשירה של אנשים לידי רק הראו לי עד כמה זו לא רק אני. אין ספק שמדובר באמן ששם את המילים ואת המורכבות בקדמת הבמה – והקהל מגיב בהתאם ושר איתו. זו הייתה ההופעה הכי ישראלית, לא רק בגלל השירים, אלא בגלל התחושה של כולנו ביחד – קולקטיב שמנסה להחזיק יחד את הסדקים.
הופעה נוספת שאזכור כנראה לתמיד הייתה ההופעה של מוש בן ארי. שם לראשונה נחשפתי לדגלים ועליהם החללים. בנאמבר מרגש אחד אחרי השני – הצליח מוש לעורר ולרגש את הקהל. ראיתי בעיניים של הקהל סביבי את ההתרגשות. הצלילים – רגועים, נעימים, ועם זאת מקפיצים – יצרו אווירה של עצב עם תקווה. לאט לאט עוד דגל ועוד דגל הונפו למעלה, וניסיתי לצלם את כולם. הכול קרה עם קולו העוטף של מוש. התרגשתי והרגשתי את האווירה הנוכחית בקהל. פתאום הבנתי לאיזו מציאות נקלענו, זו הפעם הראשונה שבה הייתי באירוע המוני שבו המציאות שנקלענו אליה כ”כ נוכחת – אך גם מלאת תקווה.
יש לציין שלא הכל היה באווירה כבדה – בכלל. רגע לפני מוש הופיע אלון עדר המלך, שכבר הפך למושא להערצה לכל חובבי האינדי. “קצת אהבה לא תזיק”, “שיר לאמא”, ושיר האהבה אל העיר היפה, שגם החביב עליי כצפונית – “קריית שמונה”. את הקטעים בשיר “חוזר ועולה שם” נתן לילד הקטן שלו לשיר – כי אין כמו לבוא לעבודה המגניבה של אבא. האייקוניות שלו התבטאה בעובדה שהוא נכנס לקהל, הסתובב – ובסיום פשוט אמר למיקרופון “ביי”, וקפץ מעל הגדר בחזרה לבמה.
גם שאזאמט הקלילו את האווירה לגמרי, עם טונות של משתפי-פעולה או מעריצים שעמדו בשורות הראשונות והחזיקו דגלים עם הסמל שלהם. עם ראפ ישראלי ומילים מצוינות, הם עלו על הבמה והופיעו ממש טוב. יש לציין שמדובר בלהקה שאני משוחדת לגביה, כששניים מהם גדלו בקיבוץ שלידי, עם אחד הייתי בקייטנה בקיץ, והשאר גדלו בשאר חלקי הצפון. אני עוד זוכרת אותם מופיעים על הדשא בפסטיבל מקומי שנועד למשפחות וצעירים באזור שלי, כשעוד לא ידעו מי הם. הלהקה האייקונית נתנה הופעה מעולה, שגרמה לי להתגאות בעובדה שהם מאותו האזור שלי. הסולן הודיע שהוא חזר ממילואים והקדיש את אחד השירים לחבר’ה שלו שנמצאים בעזה. עוד נוכחות בולטת למלחמה שנפלה עלינו.
בשלב מסוים עלתה ליל קוקו שיסלח לי אלוהים אבל סירבתי לראות. לא הבנתי את הקטע של להביא אותה לפסטיבל. הבנתי שהזמינו אותה והיא אכן נתנה פן אחר אבל אני אישית באמת לא מתחברת. לפני שבע שנים זה היה דודו פארוק שעשה את זה עם לפחות ביט טוב, אבל גם אותו לא חיבבתי ועוד זוכרת כשעלה על הבמה בפסטיבל המטאור הייתי בשוק מהמילים של השיר. עם ליל קוקו אפילו זה לא קרה, מלבד סלידה לא הרגשתי כלום, הכול היה סתמי, אז בחרתי לא לראות ולנוח בצד.
בזמן הזה הסתובבנו בדוכנים בין שרשראות יפות ותקליטים, וישבנו בצל – כי האוויר שבעמק יזרעאל חם. הסתכלנו עם העוברות והשבות. כולן עם חגורת עור חומה או שחורה, צעיפים, ובגדים שנראו כמו שילוב בין שנות ה־70 לשנות ה־90. לגמרי הייתה אווירת היפיות, ועפתי על זה מאוד. הקהל ברובו היה שנות שירות, מכינות, צבא וקצת אחרי וזה הורגש בין שיחה לשיחה שנקלטו לי באוזניים.
לסיום החוויה שלי – עלתה לולה מארש. היה חסר לי קול נשי והיא נתנה אותו, ונתנה אותו טוב. זה בכלל החזיר אותי לתקופת המכינה-צבא, והשירים היפהפיים שלה באנגלית עם הקול הייחודי והמופע החינני גרמו לי להרגיש קצת קלילות. רגע לפניה עלה עמרי סמדר שנתן נאמבר יפה, שילוב בין קצביות לשירים ישראלים קלאסיים. אחריהם עלו מוניקה סקס ואינפקטד משרום, כשהבנתי שלהופעה שלהם העלו את שורד השבי אופיר אנגל ובת זוגו יובל שרעבי, בתו של יוסי שרעבי ז”ל – אך לצערי נאלצתי לפספס.
אין ספק שפסטיבלים כבר לא קורצים לי כמו פעם. נזכרתי מה זה פסטיבל כשנכנסתי לשם. החום הישראלי והשמש הקופחת עם השירותים הכימיים והמים לשתייה בסמוך אליהם, שסביבם בוץ. צמידים שאיתם משלמים בדוכני האוכל במחיר מופקע. אבל לצידם גם דוכנים יפהפיים, אווירה טובה ורוחנית קצת יותר. יש כאן יתרונות וחסרונות אין ספק. החום, השינה בחוץ – אני מרגישה שעברתי את זה.
אני כן מצפה מהפסטיבלים האלה לקום ולהתרומם לאט לאט, בעיקר אחרי השבעה באוקטובר. בזמנו היה את המטאור בצפון, עם תפאורה מרהיבה ותפאורה מושקעת שגרמו לך להרגיש שהגעת לכוכב אחר. כאן הייתה השקעה רבה במוזיקה, אבל פחות היה עיצוב ומיצגים – שמוסיפים מאוד לאווירה.
הקהל הורכב ברובו מבני 18 עד 23, והבוגרים יותר היו מיעוט בולט. היה גם חסר צל, והכניסה הייתה מבולגנת – למרות שהסדרנים עשו כמיטב יכולתם. יחד עם זאת, אין ספק שזה כן חוויה מטורפת. לראות בין הצעירים גם משפחות עם ילדים גורם לי לרצות להקים משפחה כדי לקחת אותם לאירועים כאלה. האם הייתי משלמת על זה 200 שקלים לכרטיס יומי? האמת, בגלל שלאט לאט אני קצת יותר סולדת מפסטיבלים – אני לא בטוחה. מה שבטוח, התמורה של המחיר לכמות האמנים לגמרי מוכיחה את עצמה.
בקיצור, מדובר בפסטיבל יפהפה שפקח לי את העיניים בנוגע לחוויה הישראלית ולתרבות הישראלית בזמן המלחמה. מהרגע שהמלחמה התחילה אני לא מפסיקה לחשוב איך יראה “היום שאחרי” בתרבות הישראלית ואני מרגישה שכאן, קיבלתי הצצה. את זה, כנראה, לא אשכח לעולם. תודות לג’נסיס.
