“הייתי ב’זיכרון בסלון‘ הכי משעמם, ניצול השואה לא ראה שום זוועה”. ההצהרה הזו, של איזו כוכבנית רשת, עוררה השבוע סערה שאפשרה לרוב חלקי עם ישראל להתאחד רגע ולהביע זעזוע קולקטיבי.
בי אישית היא עוררה שאלה אחת: מתי בפעם האחרונה הזדעזעתי עד עמקי נשמתי מעדות של ניצול או ניצולת שואה? לעומת הפצע של שבעה באוקטובר שעדיין מדמם, החשיפה שלנו לשואה כל כך אינטנסיבית שאני לא חושבת שמישהו מאיתנו יכול לזכור – מתי בפעם הראשונה הוא שמע על השואה.
מזה שנים שאני מרותקת מהמחשבה שישנם בעולם אנשים שלמדו על השואה בגיל מבוגר, לא כמונו, שכמו יונקים את הידיעה שהיא הייתה יחד עם חלב האם. שישנם ספריות שבהן אין מדף “שואה לילדים”, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם.
השאלה הזו היא שריתקה אותי אל “השואה בגוף ראשון”, סרט דוקומנטרי שהוקרן אתמול (רביעי), ערב יום השואה, בערוץ “מכאן 33”, בו שלושה צעירים ערבים יושבים לשמוע עדות מניצול או ניצולת שואה. במהלך הצפייה הרהרתי בכוכבנית המשועממת, כי עלתה בי מחשבה דומה. טוב, לא חשבתי שהעדויות משעממות או לא מזעזעות מספיק, אי אפשר להקשיב לעדות של ניצול שואה (או לסיפור חייו של כל אדם, בכללי) בלי להרגיש שום דבר. אבל הבחנתי בפער הכואב בין איך שאני מגיבה לעדויות, לבין איך ששלושת הצעירים מגיבים.
בעוד עבורם המפגש עם ניצולי שואה הוא ראשוני וטרי, אני לא יכולה לזכור את הפעם הראשונה שפגשתי בניצול שואה שאינו בן משפחתי. זה בטח היה בבית הספר היסודי, כשלמדתי לראשונה לא רק על אנטישמיות ועל רדיפה בקווים כלליים – אלא על כל הזוועות הגרפיות. על תאי הגזים, על הניסויים של מנגלה, על הדרכים היצירתיות להשפיל, לענות ולרצוח בדם קר.
הם הקשיבו לעדויות וגמעו כל מילה, בכאב ובדמעות, ניסו לפענח ולהרכיב פאזל שאני כבר יכולה להרכיב בעיניים עצומות – איך נראו החיים בגטו, איך נראו החיים לפני, ואיך לעזאזל ממשיכים לחיות אחרי. ובעודי מתמודדת עם הפער הרגשי הזה, בינם לביני, חשבתי על המחיר הפסיכולוגי שאנחנו משלמים כעם על הדחף “להשאיר את זכר השואה בחיים”.
חשבתי על הילדים שהוריהם מנסים לגונן עליהם בכל מחיר מזוועות השבעה באוקטובר, ואז שולחים אותם לבית הספר ללמוד על הסלקציה ועל בורות ההריגה. ואיך בעוד כמה שנים אותם הילדים יגדלו לפתח קהות מסוימת סביב הנושא, בעוד כעשור הם עלולים אפילו להרגיש פגומים כשבמסע לפולין הם לא יצליחו להרגיש “את מה שאמורים להרגיש” מול תאי גזים וערימות נעליים ומזוודות נטושות.
על הגשר
אם החלק הראשון של הסרט, שכלל את העדויות, הדגיש לי את הפער בין אלו שקיבלו את השואה בתורשה גנטית לבין כל היתר, חלקו השני היה עבורי גשר מרגש. בחלק השני של הסרט, ניצולי השואה מגיעים להתארח אצל הצעירים ולקבל טעימה מחייהם.
בעוד החלק הראשון, מטבע הדברים, צבוע בשחור-לבן ואפוף ניחוחות של גלות, החלק השני נטוע בכאן והעכשיו. נסרין, שמארחת את הניצולה לידיה בביתה, פותחת שולחן עם עלי גפן וכרוב ממולאים, גבינת לבנה וכל טוב. לידיה, ילדה-פרטיזנית לשעבר, מתרגשת מהמחווה הנדיבה ומספרת על השנים שבהם אכלה רק מה שהיער סיפק – פטריות וגרגרים.
כשיהודה, ניצול השואה, מגיע לבקר את מוחמד בטורעאן, הם מסיירים במטע זיתים, העץ הכי מקומי שיש – וגם אחד הסמלים הבודדים שמשותפים לשני הצדדים. כמה סמלי שדווקא על רקע זה מבקש מוחמד לצלם את עדותו של יהודה ולהפיץ לקהל עוקביו ברשתות החברתיות, כדי שגם הם יחשפו לעדות בגוף ראשון.
החלק הזה של הסרט מגלם בתוכו לא מעט תקווה. לא רק תקווה מהיכולת הבלתי נתפסת של הנפש האנושית לשקם את עצמה מהתהומות הכי נמוכים שקיימים, אלא גם מהיכולת שנדמה לפעמים שאבדה לנו, לשבת מעבר לשולחן (רצוי עמוס בכל טוב) ולהקשיב לסיפור האנושי של האחר.
