בצל ימי הזיכרון והעצמאות הקרבים, התכנסו היום (שלישי) משפחות החטופים להצהרה בה ביטאו את כאבן ותסכולן לנוכח המצב בו נמצאים יקיריהן בשבי החמאס כבר 564 ימים, ופנו בקריאה נרגשת לציבור ולמקבלי ההחלטות להתאים את אירועי יום העצמאות ולא לשכוח את החטופים.
“אין עצמאות שלמה כש-59 מאיתנו בעזה. אין ניצחון כש-59 עדיין בשבי”, אמרה לישי מירן-לביא, אשתו של עמרי מירן שנחטף לעיניה ולעיני בנותיהם, רוני ועלמא. “אני פונה מכאן לכל אזרח בישראל, לכל הרשויות המקומיות, מוסדות השלטון, ראשי המשק – התאימו את אירועי יום העצמאות. הירתמו במלוא כוחכם כדי שלא נהפוך לחברה שמנרמלת מצב בו יקיריה בעזה. במקום חגיגות עצמאות, קיימו עצרות הזדהות”.
נדב רודאיף, בנו של ליאור רודאיף ז”ל שגופתו עדיין מוחזקת בעזה, פתח את ההצהרה בכאב עמוק: “לפני 564 ימים יצא אבא שלי מבית הורי כחבר בכיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק במטרה אחת ויחידה, להגן על הבית. לאחר שבעה חודשים, יום לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הקצינים הגיעו גם לדלת משפחתי; אבא נהרג באותו בוקר ארור וגופו מוחזק בעזה”.
רודאיף קרא להעלאת המודעות לחובת השבת החללים-החטופים לקבורה וביקש ממשרד החינוך וצה”ל להטמיע מערכי שיעור שיעסקו בחללים שעדיין מוחזקים בשבי. “35 חללים-חטופים נשארו מחוץ ליום הזיכרון ואין לנו, המשפחות, קבר להתאבל עליו”, הדגיש רודאיף.
יותם כהן, אחיו של נמרוד כהן החטוף, הביע את חששו שהחטופים נשכחים מעין ומלב: “בייחוד בימים אלו, בהם נדמה כאילו העסקה תקועה ואין אור בקצה… מרגיש כאילו החטופים נשכחים מעין ונשכחים מלב. כאילו האמרה שתאמר בהתרגשות ובגאון – ‘לתפארת מדינה ישראל’ יש בכוחה לקבור את החטופים ולהעלימם”.
כהן פנה לראשי המשק, אנשי מערכת החינוך, בעלי השפעה בתקשורת ומובילי דעת הקהל בישראל: “ציון יום הזיכרון והעצמאות ללא הקשר החטופים וללא הצל שמעיב על היום הזה כתוצאה מהשארתם בשבי, הוא חטא לערכי המדינה ולמורשת ישראל”.
חנה כהן, דודתה של ענבר הימן שנחטפה מפסטיבל הנובה, הביעה תסכול מההתנהלות הלאומית: “איך אפשר לציין יום עצמאות? איך אפשר לחגוג בכלל? כשכל הארץ מקושטת בדגלי כחול לבן כשהלב שלנו שחור”. היא הוסיפה בכאב: “והמדינה כאילו התרגלה. המציאות האכזרית נורמלה. השיח הציבורי כבר כמעט לא עוסק בחטופים. עולם כמנהגו נוהג ועדיין החטופים ובני משפחותיהם בשבי חמאס”.
כהן פנתה ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו וביקשה להוציא את כל 59 החטופות והחטופים מעזה, וקראה למארגני אירועי יום העצמאות להצניע את אירועי השמחה.
נעמי ברוך, אימו של אוריאל ברוך, שיתפה בתחושת חוסר הוודאות המענה שמלווה אותה: “ביום הזיכרון הזה, אני לא יודעת לאן הלב שלי שייך. האם לבכות על אוריאל או להמשיך להתפלל ולחכות לו? אמרו לי שאולי אוריאל נרצח. אבל אין לי קבר לבכות עליו. אין לי הוכחה. אין לי תשובה. יש רק ספק שורף, חונק, תמידי”.
ברוך תיארה את המצב הבלתי אפשרי שבו היא נמצאת: “אני אמא שמדליקה נר ולא יודעת אם זה נר נשמה או נר של תקווה. אני חיה בין שני עולמות ולא יכולה לנחות באף אחד מהם”.
בסיום ההצהרה, הוזכר כי בערב יום העצמאות תתקיים בכיכר עצרת של המשפחות “לציון יום העצמאות ללא עצמאות” ויתקיים טקס אלטרנטיבי לכיבוי המשואות, בדומה לשנה שעברה. משפחות החטופים קוראות לציבור להצטרף אליהם, להניף דגלים צהובים בכל מקום, ולהקריא את שמות 59 החטופים והחטופות בכל מעמד. “אסור לנו להמשיך הלאה ולחגוג כאילו יש לנו עצמאות שלמה”, סיכמה לישי מירן-לביא.
