בעוד רוב תל אביב נראתה בערב חג פסח השני כמו עיר שלקחה פסק זמן – שקטה, סגורה למחצה, כמעט עוצרת נשימה – היה רחוב אחד שסירב להיעלם מהמפה העירונית: רחוב דיזנגוף. בזמן שכל האזורים במרכז העיר נצבעו בגדרות, טרקטורים וסימוני רכבת קלה, הרחוב הוותיק הזה דווקא פרח. בלי חסימות, בלי עבודות, בלי רעשי קידוח – רק מדרכות רחבות, בתי קפה מלאים ומדרחוב סמוי של אנשים שמילאו את הרחוב כמו פעם, לפני שכל העיר הפכה לאתר בנייה.
כבר באזור רחוב בן גוריון קשה היה להתעלם מדגלי ישראל שהתנופפו, רמז ברור לכך שתל אביב כבר מתכוננת ליום העצמאות הקרוב. מתחת לדגלים, כמו תחת חופה עירונית מאולתרת, זרמו אנשים – זוגות, משפחות, תיירים – כולם מחפשים פיסה של חג אורבני אמיתי. “זה פשוט המקום היחיד שנשאר ללכת בו ברגל בלי להסתבך עם מעקפים”, אמרה לנו יעל, מרמת גן, שהתמקמה עם בן זוגה באחד הספסלים של כיכר דיזנגוף. “בין פסח ליום העצמאות, דיזנגוף מרגיש כמו המעבר הכי טבעי – לא בית, לא טבע – אלא העיר במלוא תפארתה”.
תמיר, בן 29 מהרצליה, הצטרף אליה: “זה הפך להיות סוג של מנהג אצלנו – לבוא לדיזנגוף בחגים. אתה קולט שאין הרבה מקומות שנותנים לך תחושה שאתה חלק ממשהו עירוני, שוקק, כזה שחי גם כשכל השאר סגור”.
בתי הקפה סביב הכיכר היו מלאים כמעט עד אפס מקום. שירה, עובדת באחד המקומות, חייכה בעייפות: “לא הספקנו לנוח. אנשים באו כל היום – כל הזמן היו תורים. זה ערב חג, אבל הרגיש כמו שבת בבוקר”. גם העסקים הקטנים הרגישו את הרוח הנושבת. שלומי, בעל בוטיק נעליים ברחוב, מספר: “הרחוב הזה היה חצי מת כבר שנים. פתאום אתה רואה אנשים – לא רק שוטפים חלונות, אלא באמת קונים, מסתובבים, חיים. דיזנגוף חוזר לעצמו. לאט, אבל בטוח”. אילן, שמנהל מסעדה בסמוך, הוסיף: “בערב חג, כשהכל שקט, פתאום אתה קולט כמה דיזנגוף מיוחד – הוא תמיד היה מקום מפלט למי שלא רוצה להיתקע בבית. עכשיו, כשכל העיר חסומה, הוא גם נהיה המקום הכי נוח”.
בשנים האחרונות נשמעות שוב ושוב הבטחות מצד העירייה להחזיר את המדרחוב של סופי השבוע לדיזנגוף, ממש כפי שהיה בימי זוהרו של הרחוב – מכניסת השבת ועד צאתה. אלא שבינתיים, ההבטחות נשארות באוויר, והציבור כבר יודע: דיבורים כאלה שמענו לא מעט פעמים.
המושג “להזדנגף”, שיצא מהאופנה בעשור האחרון, חזר פתאום בלי שיבינו. מי שבילה את ערב החג ברחוב, הרגיש את זה בבטן – בתערובת של חופש, חום אביבי, רעש רקע של שיחה עירונית, ובין לבין – דגל כחול לבן שמתנפנף מעל גג ישן ומזכיר: עוד רגע מגיע החג הבא.
