תשמעו סיפור: יוסי לובטון הוא מנכ”ל קבוצת הפרסום פובליסיס ישראל, שניהלה את הפרסום וההסברה של מטה משפחות החטופים בחצי השנה הראשונה אחרי 7 באוקטובר. ב־18 בדצמבר 2023, חודשיים ועשרה ימים אחרי הטבח, הוא החליט שהגיע הזמן לנסות לשכנע את יורם כהן לבוא לנאום באחת העצרות. זה הוואטסאפ שהוא שלח לו: “ערב טוב יורם, זה יוסי לובטון ממטה החטופים, שוחחנו לפני מספר שבועות על לשאת דברים בעצרת. אנחנו נשמח מאוד אם תרצה לעשות זאת השבוע. מאוד נרצה שאיש כמוך יישא דברים על חשיבות הזמן בשחרור החטופים בחיים. וזאת מבלי לוותר על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. תודה רבה”.
וזה מה שכהן ענה: “הי יוסי, ליבי ומחשבותיי עם כאב משפחות החטופים ויותר מכל עם החטופים עצמם. אינני חושב שלחץ ציבורי על הקבינט הוא ‘לגיטימי’ בימים אלה תוך כדי הלחימה הקשה, כיוון שהקבינט ומערכת הביטחון עושים מאמצים רבים להביא לשחרורם, חיילים נהרגים בניסיונות החילוץ… הביקורת צריכה להתמקד מול גורמים בינלאומיים, על החמאס, על קטר, על הצלב האדום, על אונר”א ועוד”. תשובת לובטון: “אני מבין. כרגע העצה שאנחנו מקבלים מאנשי הקשר לערוץ הפורמלי היא לא ללחוץ על קטר…אני אבדוק לגבי נקודה זאת שאנחנו כבר מזמן מבקשים לפעול בה”. כהן: “אני בעד ללחוץ עליהם חזק, זה רק יכול להועיל במוטיבציה שלהם להביא לעסקה (אתם אינכם גורמים רשמיים, ממשלה מוסד וכו’)”.
מה ההתכתבות הזו מוכיחה? את הממלכתיות של כהן. את העובדה שאין לו אג’נדה נגד הממשלה. מה ששינה את התנהגותו והביא להתבטאויותיו הפומביות היה העובדה שהוא השתכנע שנתניהו נפל בידיהם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’. שהם מונעים את עסקת החטופים הגדולה והסופית ונתניהו שבוי בידם. שהמניע לאי־ביצוע העסקה אינו ביטחוני, אלא פוליטי.
אגב, המסקנה הזו הגיונית ומתבקשת לאור העובדה שבחזית הצפונית ישראל הגיעה להסכם עם לבנון אף שהמכה שחיזבאללה חטף קלה בהרבה ממה שקרה לחמאס ואף שהאיום של חיזבאללה גדול בהרבה מהאיום של חמאס. בחזית הצפונית גם אין חטופים. מה ההבדל? בן גביר וסמוטריץ’, זה ההבדל. הם מאיימים לפרק את הממשלה אם תהיה עסקה בדרום, לא בצפון. ונתניהו נכנע. אני מניח שאת שנתו של כהן מעכירה גם ההתקפה משולחת הרסן על ראש השב”כ ועל הארגון כולו, כולל הקריאות ההזויות לפירוקו.
כהן, כמו כל ראשי השב”כ הרלוונטיים, מכיר מקרוב את הטירוף הביביסטי. הוא היה שם, בתוך החדר. חלק ממה שחשף בראיונות שהעניק השבוע, נחשף כאן לפני שלושה שבועות: איך ניסה נתניהו לחסל את נפתלי בנט בשנת 2014. איך ניסה נתניהו להורות לו לבצע האזנות ולרגל אחר ראשי זרועות הביטחון. איך ניסה נתניהו להפעיל אמצעי חקירה ומעקב דרקוניים של השב”כ אחר אזרחים ישראלים. כהן עמד מול נתניהו כחומה בצורה. “לנבחר ציבור אין בכלל סיווג ביטחוני”, טען מזכיר המשפחה (הקרוי בטעות גם מזכיר הממשלה) יוסי פוקס השבוע. נכון, מר פוקס. זה לא הדבר המופרך הראשון שנתניהו דרש ממישהו שכפוף אליו לעשות. מה גם שבנט לא היה חבר קבינט מכוח החוק (שמגדיר במפורש את השרים החברים בקבינט). הוא היה חבר קבינט כשר כלכלה, מכוח קומבינה פוליטית. אם השב”כ היה מוצא שבנט לא יכול להיחשף לסודות מדינה, נתניהו היה מראה לו את הדלת החוצה. נתניהו תמיד ייתלה במישהו אחר ליישום שגיונותיו.
והכי מדהים: לסיפור שסיפר נתניהו ליורם כהן, אין שום בסיס עובדתי. לבנט לא הייתה שום בעיית אמינות בסיירת מטכ”ל והוא לא הודח. הוא סיים מסלול וזכה לשבחי מפקדו, שהעיד על כך גם השבוע. נו, האם זה הפריע לערב רב המתפלש לרגלי נתניהו להמשיך להוציא את דיבתו? ברור שלא. הם המשיכו כרגיל.
