אמרה ידועה אומרת שאם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אליו. זה מה שאירע לאורי גבריאל, משחקני האופי הטובים ביותר במחוזותינו. בהיותו בן 17, נער שבקושי סיים עממי ונפלט ממגמת חרטות במקצועי, פתח יוסי אלפי תיאטרון קהילתי מול ביתו של גבריאל, בפרדס-כץ. “לא עברתי את הסף של התיאטרון הזה מפני שזה לא היה ממש בראש שלי”, הוא מעיד.
הסתייגותו לא עזרה לו. “חבר החליט שאני שחקן, לאחר שכל הזמן הייתי מצחיק את החבר’ה”, משחזר גבריאל. “למרות שטענתי שזה לא בשבילי, אותו חבר משך אותי בכוח פנימה. מאז אני שחקן. אלמלא כן, אולי הייתי עד היום…חרט”.
למזלו – ולמזלנו, אוהדיו – זה לא קרה ו-53 שנה מאז הרגע המכונן ההוא, לאחר שלל תפקידים עסיסיים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, חוגג גבריאל בימים אלה 70 אביבים, כשהקריירה שלו במיטבה. זאת הזדמנות מעולה לצאת עמו למסע בין תחנות שעבר.
גבריאל נולד במעברת מגדיאל, כיום הוד השרון, להורים שעלו מעיראק. לאחר שירות צבאי מקוצר, הוא התגלה לפני 50 שנה בדיוק. הייתה זאת יפה גבאי, הזכורה לטוב כמרקו ב”הלב”, ששיחקה את חברתו ב”גם אנו שופטים”, סדרה ששודרה בחינוכית והמליצה לו ללמוד בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, שבו למדה. “הסטודיו היה הפלטפורמה שבה נהייתי שחקן מקצועי וממנה יצאתי ל’שוק'”, הוא מציין.
איך היה ניסן?
“קראתי לו ה…אדמו”ר. הוא היה אישיות פשוט מדהימה ואחד המורים למשחק הכי טובים בעולם. למרות שלא תמיד יישרתי קו עם מה שהלך בסטודיו, ניסן עצם עין ונתן לי את כל המרחב. אני חייב לו הרבה”.
בן טובים: “התפקיד שפרסם אותי היה ב-82′ סמי בן-טובים ב’מתחת לאף’, סרטו המצליח של ינקול גולדווסר. כמי שגדל בסביבה של פשע, מבחינתי הפצצה נפלה בול במקום. שיחקתי שם מין עבריין צעצוע, שחיפש היכן אפשר לעשות את ה’מכה’. הסרט היה חלק מטרילוגיה של המחזאי והתסריטאי חיים מרין, שכללה את הצגת ‘ביער ביער’ ואת סרט ההמשך של ‘מתחת לאף’, ‘מקס ומוריס'”.
הטרילוגיה הייתה חלק משיתוף פעולה פורה שלו בשנים ההן עם משה איבגי, שעליו, מי שישב בכלא בגלל עבירות-מין, הוא אמר בראיון קודם: “נשארנו חברים, אבל לא חברים קרובים. מאז אמצע שנות ה-90 אני כמעט לא פוגש אותו. עצוב איך שהוא הגיע לאן שהגיע”.
בעבר הרבו להשוות בין הקריירות של שניהם, והמסקנה הייתה שגבריאל הופיע בהרבה יותר הפקות זרות. כיצד הגיע לכך? – “סוכן יהודי מלונדון, שבא לארץ לרגל הקרנת סרט שבו השתתפתי, שמע את תגובות הקהל וכתוצאה מכך הוא החליט לאמץ אותי כמנהל אישי”.
גבריאל פילס את דרכו לחו”ל תוך כדי התמודדות עם השפה האנגלית שלא הייתה הקלף החזק שלו. “כשניצבת בפניך מטרה, שאין לך דרך לסגת ממנה, אתה מתגייס כל-כולך כדי להשיג אותה”, הוא אומר. “בעניין הזה אין לי גבולות ושיחקתי אפילו במונגולית ב’באטמן’. הכיצד? – לא רק שהצמידו לי מאמן לדיאלוגים, אלא שהתחלתי לצפות באינטרנט בסרטים מונגוליים”.
בסרט “השגריר” שג’י לי תומפסון ביים ב-84′, גילם גבריאל מפקד ארגון טרור. “הייתה שם סצנה שאף פעם לא אשכח”, הוא נזכר. “כשיצאתי מהרכב שלי, יצאו ממכונית שהגיעה ממול רוברט מיצ’ם ורוק האדסון. הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שבאמצע המדבר בשעת ערב ראיתי מולי שניים מגיבורי הילדות שלי. באחד מימי הצילום היה לי שם מונולוג באנגלית שמרוב שעבדתי עליו, אני זוכר אותו עד היום בעל-פה. אחת מעוזרות ההפקה, שידעה עד לאן הגיעה ה’שליטה’ שלי באנגלית, סיפרה שמיצ’ם שמע אותי ואמר – ‘סוף סוף שחקן ישראלי שמדבר אנגלית”.
גבריאל, שב-2005 הוענק לו פרס אופיר על משחקו ב”איזה מקום נפלא”, סרטו של איל חלפון, מוכר בעיקר כשחקן-מסך, אך טוען ש”במהות שלי אני קודם-כל שחקן-תיאטרון, מה שמאפשר לי קשר בלתי אמצעי עם הקהל”. הוא שיחק בהצגות דוגמת “חצוצרה ב-ואדי” ו”הרב קמע”, אך עד כה לא מצא את המקום הראוי לו בתיאטרון הרפרטוארי.
מדוע?
“כנראה, יש כאלה שלא נוח שאהיה שם”.
קרה שעם כל התהילה היו לך תקופות של אבטלה?
“היו לי יותר תקופות של אבטלה מאשר תקופות של עבודה. פעם לא עבדתי אפילו שנה וחצי. כי מה זה לשחק בסרט? בסך הכל כמה ימי-צילום. מה עושים? כבר חשבתי להיות נהג מונית, או להסתכל במודעות דרושים”.
גבריאל גרוש ואב לשניים, היודעים מה עושה אביהם ב”שעות המתות” בין צילומי הסרטים. “זה הזמן ל…סודוקו”, הוא חושף. “לשם אני אוהב לברוח”.
