רגע לפני שימלאו 50 שנה ליציאתו לאקרנים של סרט הפולחן “חגיגה בסנוקר”, במאי הסרט בועז דוידזון מספר לראשונה על יוזמה חדשה ומסעירה שלו ליצירת סרט המשך לקלאסיקה הישראלית. “לא מזמן הצעתי לעשות סיקוול ל’חגיגה בסנוקר’ עם אותם שחקנים – בעזרת AI שייראה הכי דומה שאפשר לסרט אמיתי”, אומר דוידזון.
“הצעתי את זה למשה אדרי (מבעלי יונייטד קינג, שבבעלותם הזכויות על הסרט – ש”ב), אבל הוא דחה את ההצעה שלי וטען שההימור מסוכן מאוד מבחינה מסחרית ופיננסית. נראה לי ששווה לנסות. בוא לא נטעה: בכל פעם שעושים משהו בפעם הראשונה, אתה צריך מישהו אמיץ מאוד״. בהמשך יבקש דוידזון להבהיר: ״למרות זה, אני חושב שאדרי הוא מתנה לתעשייה הישראלית”.
“ב־AI אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה היום”, מוסיף דוידזון. “זה גם יותר נוח למפיק סרטים, שיש לו תמיד בעיה עם הרבה כוכבים. עבדתי עם הרבה כוכבים אמריקאים – וזו ממש צרה. לפעמים לא בא להם לבוא לסט, לפעמים הם לא יוצאים מהקרון שלהן וכולי. אז עם כוכבים שנמצאים רק במחשב זה יותר נוח. לא צריך להסיע אותם, לא צריך לתת להם אוכל, הם לא יתחילו להתווכח איתך על התסריט”.
בעוד הצעתו של דוידזון לעשות סרט המשך ל”חגיגה בסנוקר” באמצעות AI נדחתה בידי אדרי, הרפתקה אחרת הקשורה בסרט המיתולוגי ובבינה מלאכותית הושקה בתחילת השבוע בטיקטוק. הסרט נערך מחדש לצפייה המותאמת לנייד, בגרסה מקוצרת ואנכית של 12 דקות, בעזרת טכנולוגיית AI שהשלימה פריימים חסרים במעבר מגרסה רוחבית לאנכית.
בהוליווד בטוח היו עושים “חגיגה בסנוקר 2” מיד אחרי ההצלחה. איך הצלחת להימנע מלעשות לזה המשכון?
“בעבר, כשדיברו איתי על לעשות סרט המשך ל’חגיגה בסנוקר’, לא פסלתי את זה אבל לא הייתה לי את התשוקה לעשות זאת. חשבתי שיהיה קשה מאוד לעשות את החלק השני יותר טוב מהראשון. גם הייתי שקוע בעשיית עוד חלקים ל’אסקימו לימון’”.
הציעו לך לאורך השנים לעשות עוד סרט גם בסדרת “אסקימו לימון”, שמתאר את הדמויות בבגרותן, שלא לומר בזקנתן. מה הסיכוי שזה יקרה?
“כדי שזה יקרה, אני צריך להידלק – וזה יכול להיות מתסריט או ממשהו אחר. עשיתי עם החבר’ה של ‘אסקימו לימון’ כל כך הרבה סיקוולים, שהתעייפתי מזה. אבל אני בהחלט חושב על זה ברצינות. זה בהחלט יכול להיות מעניין, מה עושים שלושת החבר’ה בשנות ה־60 שלהם, כשהם נפגשים ומדברים על העבר. זה יכול לעניין. אני לא פוסל שום דבר”.
אותנטי ככל האפשר
דוידזון (81), מהבמאים המצליחים ביותר בתולדות ישראל, שחתום על “לול”, “שבלול”, “צ’רלי וחצי”, “חגיגה בסנוקר”, “אסקימו לימון” ו”אלכס חולה אהבה”. בשיא הצלחתו עזב את הארץ ללוס אנג’לס, שבה הוא חי כבר יותר מ־45 שנה ועבד בה עם כוכבים כמו סילבסטר סטאלון, ברוס וויליס, ניקולס קייג’, קווין קוסטנר וניקול קידמן.
מה גרם ל”חגיגה בסנוקר” להפוך לתופעה תרבותית?
“בוודאי לא ידענו שזה יצליח ככה כשעשינו את הסרט. אני יכול רק לשער. ניסינו לעשות את זה אותנטי ככל האפשר. ניסינו לא לפגוע באף אחד ולהשתמש במרכיבים של החברה הישראלית כמו שאני הכרתי אותם. זה תוצאה של כור ההיתוך של ארץ ישראל. בגלל האותנטיות הקהל מצא את עצמו או מישהו שהוא מכיר בסרט. זו הייתה מין מראה. חוץ מזה, היה קאסט מצוין וכתבנו את הסרט – אלי תבור ואני – בצורה שהייתה עכשווית בשפה ובסלנג”.
סרט כמו “חגיגה בסנוקר” היה יכול להצליח גם בגרסה אמריקאית?
“אני משער שכן, אבל היה צריך לעשות את זה מישהו אמריקאי. אין לך את הצבע המיוחד במינו הזה בארצות הברית, אפילו שיש באמריקה מבטאים ואנשים שונים. הרגשתי על בשרי את ההבדלים בין ארצות הברית לארץ כשעשיתי למשל את ‘אסקימו לימון’; בסוף הסרט יפתח קצור מאבד את ענת עצמון. האמריקאים אמרו לי, ‘מה עשית, אתה משוגע? זה אסון! חייב להיות הפי אנדינג, הבן חייב להשיג את הבת בסוף’”.
“חגיגה בסנוקר” הוא מקרה קלאסי של פער עצום בין אהבת הקהל לסלידת הביקורות. כך, למשל, נכתב בביקורת על הסרט מאת שלמה שמגר ב”ידיעות אחרונות” ב־29 ביוני 1975: “‘צ’רלי’ ייסר אותנו בשוטים? ‘סנוקר’ מייסר אותנו בעקרבים”. אני מזכיר לדוידזון את הביקורת הזאת, והוא אומר: “הרגשתי רע מאוד מהביקורות. נעלבתי. קיוויתי שזה יעבור אבל זה לא עבר. הרגשתי שזאת התנפלות עליי. אני זוכר את הביקורת הזאת, בעיקר את המשפט על השוטים והעקרבים”.
דוידזון מודה שהביקורות השליליות עליו – גם מצד התקשורת וגם מצד קולגות בתעשייה – היו אחד מהגורמים המשמעותיים לעזיבת הארץ: “אחד הטריגרים שדחפו אותי החוצה היה שלא קיבלתי תשומת לב מהממסד. להפך – הממסד חשב שאני המן הרשע, שאני עושה דברים איומים. כשנסעתי לאמריקה רציתי לנוח, בין השאר מההרגשה הזאת שאנשים שכאילו מבינים בקולנוע – אם זה מבקרים או אם זה במאים אחרים – לא קיבלו אותי. להפך. נפגעתי מזה, די נעלבתי. בנאדם עושה את עבודתו ומתחילים להגיד לו דברים איומים. היחס של הממסד כלפיי התבטא גם בענייני פרסים. שמעתי גם שבמאים דיברו עליי רעות מאוד. חברים שלי אמרו לי, ‘מה אכפת לך, זה הכל מקנאה’. אבל זה פגע בי”.
סיבות נוספות לעזיבת הארץ היו, לדברי דוידזון, חרדות מתהליך עשיית הסרטים וגם הלחץ מהציפיות הגבוהות ממנו להמשיך לייצר להיטים קולנועיים: “כשהלכתי ברחוב דיזנגוף, רגע אחרי שסיימתי סרט והייתי באמת עייף, נתקלתי באנשים והם שאלו אותי: מה אתה עושה עכשיו? הרגשתי לחץ כזה. אני טיפוס חרדתי והייתי נכנס להתקפי חרדה, בחדר המיון באיכילוב כבר הכירו אותי טוב מאוד. היו לוקחים אותי מהסט, והייתי בטוח שיש לי התקפת לב או משהו. הייתי מנסה להסתיר את זה בצחוקים אבל לפעמים לא עמדתי בזה. נתנו לי וליום וחזרתי לסט. כטיפוס חרדתי, זה תמיד היה בעיניי אימה לבוא כל יום לסט. מה יקרה אם אני לא אזכור מה אני צריך לעשות? מה יקרה אם אני אעבור את התקציב? מה יקרה אם הסרט לא יעבוד והמשקיעים יפסידו כסף? רציתי לקחת אוויר. הכוונה הייתה לנסוע לשנה”.
לאיזה שחקן אתה מתגעגע יותר, לזאב רווח או ליהודה בארקן?
“שאלה קשה מאוד. יש לי הרבה יותר קילומטרז’ עם זאביק מאשר עם יהודה, אבל אני חייב להגיד שאני מתגעגע לשניהם באותה המידה. אני מתגעגע לכל האנשים שעבדתי איתם. רובם כבר לא בעולמנו”.
מה הקפריזות ההזויות ביותר שספגת מכוכבים הוליוודיים?
“לפני שעשינו את הסרט ‘בלתי נשכחים 2’ מיקי רורק הסכים למות, אבל לא הסכים בשום פנים ואופן שוואן דאם יהרוג אותו. כששמעו את זה השחקנים האחרים, ג’ייסון סטיית’האם אמר: ‘אתה לא הורג אותו – אני הורג אותו’. כשסטאלון שמע את זה הוא אמר: Fuck Yourself, I`m killing him נתקלתי בעוד הרבה קפריזות של כוכבים. בהוליווד הפכתי – עוד יותר ממה שהייתי בארץ – למעין פסיכיאטר על הסט.
במקרה אחר עשינו סרט עם ניקולס קייג’. הייתה סצנה שהוא לובש תחפושת של דוב. ואז קייג’ אמר לי: ‘תשמע, היה לי רעיון אדיר ואני רוצה שתעזור לי בעניין הזה. תודה לאלוהים שהביא לי את הרעיון הזה. אני רוצה להיות לבוש בתור דוב כל הסרט’. הפסקנו את הצילומים והלך לנו יום שלם רק בגלל הסיפור הזה. צ’אק נוריס אומנם היה בחור טוב אבל הכניסו לו לראש שהוא צריך שמירה כמו הנשיא. הוא הגיע לסט עם צוות שלם של שומרי ראש”.
על מה אתה מתחרט?
“אני מאוד מצטער על זה שהפסקתי לעשות סרטים בארץ. יכלו להיות עוד כמה סנוקרים, עוד כמה אסקימואים ועוד כמה צ’רלי וחצים. אני מתחרט על מה שלא עשיתי. אני לא מתחרט בכלל על אף סרט שעשיתי, אפילו אם הסרט יצא איום ונורא או שנכשל. אני זוכר איך נפגשנו מדי יום, אורי זוהר וצבי שיסל ואני, אצלי בבית ועבדנו על תסריט. אני מאוד מצטער שהתסריט הזה לא יצא לפועל. הערצתי את אורי זוהר, אבל בתקופה הזאת היינו ביחסים קשים כי הוא היה קשה. הוא היה לפעמים בלתי נסבל, וזה הגיע למצב של מכות כל יום. הוא היה מבקר את הסרטים שלי ואני הייתי מבקר את הסרטים שלו”.
על אורי זוהר פורסמו עדויות כי השפיל והטריד נשים. אישה שעבדה לצידו על סט של אחד מסרטיו סיפרה בסוף שנת 2018 לעיתון “הארץ” כי הוא כפה את עצמו עליה. זוהר בחר אז לא להגיב.
“אני לא מקבל את האמירה הזאת שאורי כפה את עצמו על נשים. הכל היה אחרת. יותר נשים רצו להיות במחיצתו של אורי מאשר הוא רצה להיות במחיצתן. אמרתי לאורי: ‘אתה יכול להיות חוזר בתשובה 100 שנה, ועדיין לא תהיה צדיק כמוני’. ככה אמרתי לו. זה הטריף אותו”.
יש דברים שעשית בסרטים שלא היית עושה בעידן מי טו?
“תראה, ב’אסקימו לימון’, כשענת עצמון עשתה הפלה, בזמן ההפלה היא ערומה לגמרי. כשעשיתי את זה הייתה לי סיבה אמנותית. רציתי להראות כמה היא מסכנה וחסרת אונים עם הרופא שעשה את זה מתחת לשולחן. היום לא הייתי עושה את זה. היא לא צריכה להיות ערומה לגמרי. נדמה לי שענת הרגישה חוסר נוחות עם זה. זה דבר שלא הייתי עושה שוב. למרות שזה לא הפריע לסרט. זו הייתה הגזמה”.
היית מצלם היום את סטלה המגמרת ב”אקסימו לימון”?
“בהחלט, אבל אולי אחרת. למה שאני לא אצלם? קודם כל זה סיפור אמיתי. אולי הייתי מראה את הדברים אחרת”.
לפני שלוש שנים, לאחר מותה של השחקנית אופליה שטראל, שגילמה את סטלה המגמרת, צחי נוי אמר לי: ‘אני יודע שהיא לא חיה עם זה בשלום. לא יודע איך היא הסכימה לתפקיד הזה ולא יודע איך אני הסכמתי’.
“קודם כל, בעניין צחי, אם היום אציע לו לעשות משהו כזה ונזמין אותו לשעה שמונה, הוא יגיע כבר בשש. כמעט בכל הסרטים שעשיתי שהצליחו, אנשים נשרטו, באמת קיבלו שריטה רצינית, כי לא היה להם לפני זה משהו כזה ולא היה להם אחרי זה משהו כזה – מבחינת ההצלחה. לגבי סטלה המגמרת, אופליה אומרת שהיה לה לא נוח וצחי אומר שהיה לו לא נוח, אבל למי שהיה הכי לא נוח זה לי.
אני אדם ביישן מטבעי, ולעשות דברים כאלה היה לי קשה מאוד. אבל בזכות הדברים האלה הסרט הצליח, כי עשיתי את הצעד האחד הנוסף קדימה. תראה, אופליה המסכנה הייתה הולכת ברחוב ואנשים חשבו שהיא באמת הטיפוס הזה. צר לי מאוד על אופליה. כמעט בכל הסרטים שעשיתי והצליחו אנשים נשרטו – כולל הבמאי, כנראה”.
באיזה מובן נשרטת מהסרטים שלך?
“תראה, כשאתה עושה סרט על פרקים מחייך ומישהו משחק את אמא ואבא שלך ואותך ואת החברים שלך ואתה חוזר למקום הפשע, ללוקיישנים שבהם הדברים באמת קרו, אתה נפתח מחדש לכאבים ולהתפרצויות רגש כאלה ואחרות. מאחר שכתבתי חמישה סרטים של ‘אסקימו לימון’ וביימתי ארבעה, וזה היה סיפור על הבית שלי וההורים והחברים שלי, אז דברים הסתבכו לי במוח. הרבה פעמים כשהייתי חולם בלילה על המשפחה שלי, חלמתי על אמא שלי – אבל זאת הייתה דבורה קידר. אגב, דבורה פגשה פעם את אמא שלי עליה השלום. אמא שלי אמרה לה: ‘ככה את מגלמת אותי? איך את עושה לי דבר כזה?’, אז דבורה ענתה: ‘דברי עם הבן שלך, הוא אומר לי לשחק ככה’”.
האם לדעתך הסרט “אין ארץ אחרת”, שביימו ישראלים ופלסטינים, זכה באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר לאחרונה בשל סיבות אמנותיות או בשל סיבות פוליטיות, ויש שיאמרו אנטישמיות?
“לא יצא לי לראות את הסרט. אין ספק שזאת זכייה פוליטית לגמרי. אני חושב שהרבה מהאנשים שהצביעו אפילו לא ידעו על מה בדיוק הסרט”.
למרות זכייתו באוסקר, הסרט ספג גינויים רבים בישראל, בימים שבהם החברה הישראלית מתקשה מאוד לראות את הכאב והסבל של הפלסטינים. שר התרבות והספורט מיקי זוהר קרא למוסדות תרבות שמשרדו תומך בהם להחרים את הסרט.
“זה נורא שמבחינת הממשלה זה דבר מוקצה מחמת מיאוס ונורא שאף אחד בכלל לא אמפתי למה שקורה בצד השני. בעקבות המלחמה התחלתי לראות יותר טלוויזיה ישראלית, לראות מה קורה בארץ. לא האמנתי עד כמה הארץ הלכה ימינה וכמה שנאה יש בישראל. בעיקר חששתי שישראל הולכת ונגמרת. באמת חששתי. אמרתי כמה זמן המצב הזה יכול להחזיק מעמד? מה יקרה אם יום אחד אמריקה לא תעזור לישראל? זה מפחיד”.
היית במאי שני בסרט “מבצע יונתן” שביים מנחם גולן. היום מתנגדי נתניהו טוענים שיוני נתניהו הקריב את עצמו כדי להציל חטופים, בנימין נתניהו מקריב חטופים כדי להציל את עצמו.
“אני מסכים עם רוב העם, שלפי הסקרים חושב שצריך להפסיק את המלחמה ולשחרר את החטופים. זה כל כך ברור שביבי נתניהו עושה את מה שהוא עושה רק כדי להציל את עצמו ואת הממשלה שלו. זה כל כך מרתיח הדבר הזה. אני לא מבין איך 70% שתומכים בסיום המלחמה לא עושים משהו. זה ממש לא ברור לי. אבל מה אני אגיד, פה יש לנו את טראמפ. וגם פה לא עושים מספיק. זה משהו עולמי”.
אם יצולם סרט עלילתי על חייך. מה תהיה סצנת הפתיחה שלו?
“סצנת הפתיחה יכולה להיות בחצר הבית של ההורים שלי, שבו גדלתי. ליד פחי האשפה יש ברז. בא ילד ושותה מים מהברז. פתאום אמא שלו צועקת לו מהמרפסת: ‘מה אתה שותה את המים האלה? זה מלא כולירה!’. ככה הייתי מתחיל את הסרט. כי אם אני צריך לשים את האצבע על המקור, אז הכל בא מהברז הזה. המים הכי מתוקים והכי נהדרים ששתיתי בחיים שלי”.
מה מעשיך בתקופה זאת?
“אני כבר שנה בפנסיה. אני חולם. אני קורא. אני רואה הרבה טלוויזיה מהארץ. אני רואה סרטים שבא לי לראות עוד פעם או סרטים שלא ראיתי. אני אוהב לבשל. אני חושב שבישול זה מה שהכי דומה לעשיית סרט בשבילי עכשיו. אתה יוצר משהו ונותן לקהל לאכול ומקווה שהם אוהבים את זה”.
יש סיכוי שימשיך כבודו ושתעשה עוד סרט?
“נבר סיי נבר. אבל אני צריך להידלק”.
לו היה יכול בועז דוידזון להספיד את בועז דוידזון בהלווייתו, איך היית סופד לעצמך?
“הייתי אומר: ‘אנחנו טומנים פה באדמה אדם שאהב את כולכם והיה רוצה להגיד שלום עם שיר’, ואז הייתי משמיע את אחד השירים מ’אסקימו לימון’. את “Only You” של הפלאטרס. כל שיר שם מקסים. כמו שאמרתי לך, בקומדיה – הקהל הראשון הוא הצוות. כשעשינו את ‘אסקימו לימון’, ניגנתי על הסט הרבה פעמים את השירים של הסרט. בפעם הראשונה שעשיתי את זה, פתאום כל הצוות נמרח כמו חמאה רכה. ושוב ראיתי שכמעט כל שיר שם עובד. ראיתי שזה מצוין”.
הראיון המלא יתפרסם בוואלה תרבות ביום העצמאות
