באביב 85′, כשהארץ דיממה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, זכו צופי הטלוויזיה לאתנחתא קומית, כשמדי מוצ”ש התרוקנו הרחובות לרגל שידור קומדיית-מצבים משעשעת, ששודרה בטלוויזיה בערבית של רשות השידור, וריתקה את הקהל למקלטי הטלוויזיה. ועתה, במלאת 40 שנה לסדרת “המסעדה הגדולה”, שבשעתה זכתה לצפיית-שיא, אנחנו שבים אליה ואל יוצרה, אלי שגיא.
“הרעיון לסדרה הזאת היה שלי, אם כי כשיש הצלחה, כל אחד רוצה מדליה לעצמו”, הוא אומר, אם כי בראיון קודם שגיא ציין שהסדרה נולדה מפניית רשות השידור לשחקן ז’ק כהן, שיככב בה. “רק עם אלי שגיא!”, הוא התנה תנאי.
היה זה ז’ק כהן המנוח, שמסר גרסה מדויקת בראיון לפני כעשור. “יום אחד בא אליי יצחק שמתוב מהטלוויזיה ואמר לי שרוצים אותי לסדרה סביב דוכן פלאפל, משהו לא רציני”, סיפר. “‘בחייך, שמתוב’, אמרתי לו, ‘אני לא רוצה לגמור את הקריירה בדבר כזה’. כי מה אפשר כבר לעשות עם פלאפל? – פרק אחד או שניים, קצת צחוקים והביתה”.
בכל זאת נהיית אבו-ראמי, הערתי לו.
“בואו, נלך לאלי שגיא, שאיתו עבדתי שנים”, שחזר כהן. “במפגש עם אלי הוא העלה את הרעיון לשדרג את דוכן הפלאפל למסעדה על רמה, שבה יסתובבו מלצרים עם פאפיונים. אלי הביא תוך שבוע ראשי פרקים וכולם ראו מה יצא”.
בינינו, המסעדה הייתה באמת גדולה? – הקשיתי.
“איפה!”, השיב. “כולה הייתה תפאורה ניידת באולפן של ‘טלעד’, מפיקת הסדרה. יום אחד צילמו בו את המסעדה ולמחרת – את המטבח. אין לך מושג כמה נהניתי שם. כל ידע השפות שלי פרץ החוצה. לא רק שאפילו יצא לי לדבר בסדרה ביידיש, אלא גם הזדמן לי להשמיע כמה משפטים ב…יפנית”.
בסדרה כיכבו שני יהודים – ז’ק כהן, יליד מצרים, בתפקיד אבו-ראמי, מנהל המסעדה ונעים חכים, יהודי שעלה מעיראק, בתור ארטין, עוזר הטבח הפוזל; וארבעה ערבים – בסאם זועמוט, כחכים, הטבח הקומדיאנט; גסאן עבאס, בתור עבדו, המלצר השרמנטי; ח’ליל חאלדי, כמלצר האילם ומרלן בג’אלי, בתפקיד מרלן בג’אלי, אשתו של אבו-ראמי. לבד מכהן, גם חכים וזועמוט אינם כבר בין החיים.
אגב, מבחינתו של שגיא הוא לא אמר את המילה האחרונה לגבי “המסעדה הגדולה”, שאף זכתה לגרסת-להיט בימתית והיה לה ביקוש רב גם בחו”ל. “היינו אמורים לעלות גם בדובאי ואבו-דאבי, אך המלחמה שיבשה את התוכניות”, מעיר שגיא.
ראשית חייו של אלי שגיא, 86, מהבולטים בין העוסקים בארץ בכתיבה קומית, הייתה רחוקה מלהיות קומדיה. אליעזר (לזר) פרלשטיין, כפי שנקרא במקור, נולד בפולין להורים סופרים חודש וחצי לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. “כשהבאתי את בתי הבכורה לגן הילדים, בכיתי מפני שלא זכיתי להיות בגן כזה”, מספר שגיא, ילד של מלחמה, הזוכר בריחה דרך יערות עד אירקוצק שבסיביר בתנאים של קור-אימים ורעב ושיבה לוורשה ההרוסה דרך טשקנט שבאוזבקיסטן.
כישרון הדקלום שלו התגלה בהופעותיו במחנות, תחילה ביידיש ובהמשך – בעברית, שאמו לימדה אותו מסידור ישן שמצאה בין חורבות גטו ורשה. הוא עלה ארצה עם הוריו ב-49′ באונייה “גלילה” כשהוא מצויד בעברית ארכאית עם משפטים כגון “יען כי חפץ אנוכי”.
שגיא עשה את צעדיו הראשונים בארץ אצל דודיו ברמת הכובש. “הילדים לא אהבו אותי, ילד לבוש במכנסי שלושת רבעי”, הוא מעיר. “הם לא היו הכי נחמדים אליי, אך יחסם השתנה הודות ליכולת הסיפור שלי”.
תוך כדי שירותו הצבאי בהדרכה, הוא, בוגר “תיכון חדש” בתל-אביב שהפך לאלי שגיא, למד משחק בסטודיו הדרמטי בהבימה. אחרי לימודיו אלה הופיע שם בהצגה אחת ולא יסף. “היא הספיקה לי כשהבנתי שזה לא בשבילי ועברתי לעיסוקים אחרים כמו דובר המכון לפריון העבודה והייצור ואחר כך גם דובר תיאטרון ‘אהל'”, הוא נזכר.
התפנית בדרכו חלה בראשית שנות ה-70, כשמלחמת ההתשה המדממת עדיין הייתה באוויר. “למה לא עושים קומדיה, לעזאזל?”, הוא נשאל על-ידי שחקנים. “חבר’ה נהרגים בתעלה, איזו קומדיה?”, הוא השיב להם. אז, לדבריו, הפציע אצלו הרעיון לכתוב מה יוכל לקרות אם אמו של אחד החיילים תבוא לבקרו בתעלה בלי הודעה מראש.
כך באה לעולם הפצצה הקומית “אמי הגנרלית”, שבבימויו של יואל זילברג ובכיכובם של גבי עמרני ושל גאולה נוני הוצגה למעלה מאלף פעם. עמרני כיכב בקומדיות שלו יותר מכל שחקן אחר. “לדעתי, הוא שחקן ענק שחסרו לו עוד 15 סנטימטר גובה כדי להצליח יותר”, סבור שגיא.
ההצגה המופלגת של “אמי הגנרלית”, שלוותה בביקורות קטלניות של מבקרים אניני-טעם, כמעט נמנעה. “המחזה הזה התגלגל בין 17 מפיקים שדחו אותו מכל וכל”, שגיא לא ישכח להם. “גם פשנל התלבט. ‘אתה נורמלי?’, שאל אותו מר בידור, שייקה אופיר, שעמד מאחוריו. ‘חבר’ה נופלים בתעלה ואתה כותב קומדיות?’, התרעם אופיר, שבבסיסו היה אדם רציני.
נראה שכולם אכלו את הכובע לבד משגיא, שלדבריו למעלה מ-30 גרסות של המחזה הכי קופתי שלו הוצגו ברחבי תבל, בנוסף להצלחת גרסתו הקולנועית, בבימויו של יואל זילברג ובכיכוב גילה אלמגור.
בין המלחמות והאינתיפאדות, ולאחר ה”שוס” של “המסעדה הגדולה”, הרחיק שגיא עם הקומדיות שלו עד בואנוס-איירס ויוהנסבורג. באחת מהצגותיו בחו”ל נכח אפרים קישון. לאחר שראה את הקהל רוקע ברגליו בהתלהבות, הוא ניגש מאחורי הקלעים אל שגיא. “קרה לך פה אסון לאחר שבארץ לא יסלחו לך על שהצלחת ככה”, הוא אמר לו בהומור שלו.
“קישון צדק”, מעיר שגיא. “ככה זה, כשיש כאן המעדיפים שאצליח בחוץ, רק לא בארץ. בדרך כלל, כשמציגים פה קומדיות, הן מיובאות מחו”ל וכל אימת שפניתי לתיאטראות הרפרטואריים, נדחיתי על ידם”. אגב, מבחינתו של שגיא, הסיפור של סדרת “המסעדה הגדולה” הסתיים במפח-נפש, כשנאלץ לפנות את עמדת הבמאי מקץ תריסר פרקים לטובת ויקטור קמר ואנטון סאלח, שהיו במאי-בית בערוץ הראשון.
