לפני 40 שנה בדיוק, ב־3 ביולי 1985, עלה בבתי הקולנוע בארצות הברית סרט שהצליח לימים לחצות זמנים, דורות וגבולות – “בחזרה לעתיד”. זה לא היה רק להיט קיץ עם אפקטים חדשניים, זו הייתה חוויה קולנועית שסחפה את הצופים בתמהיל חד־פעמי של הומור, רגש, הרפתקה, מדע בדיוני ונוסטלגיה אמריקאית מתוקה.
והיא עשתה את הדמות הראשית בסרט, מרטי מק’פליי, ואת מי שגילם אותה, מייקל ג’יי פוקס, לסמלי נעורים נצחיים.
הסרט לקח את הקהל למסע באמצע שנות ה־50 – ימים של דיינרים עם מילקשייק, מוזיקת רוקנרול בתולית, דייטים של תמימות וחלום אמריקאי שעדיין האמין בעצמו. “בחזרה לעתיד” שבר קופות, ויותר מכך, היה לתופעה תרבותית שמסרבת להיעלם, ביטוי לעידן שבו הקולנוע גרם לנו להאמין שהכל אפשרי – אם רק נגיע למהירות הנכונה.
“זה סרט שיש בו שילוב מושלם בין מדע בדיוני, סרט תיכון ויחסי הורים־ילדים”, מסביר רון פוגל, מבקר קולנוע ומרצה בחוג לקולנוע ותרבות באוניברסיטת חיפה.
“מבחינה סוציולוגית, הוא הגיע בתקופה שהיא פוסט־ילדי הפרחים, תקופה שמרנית מאוד בארצות הברית. היה רצון להתרפק על שנות ה־50 כתקופה שמייצגת את החלום האמריקאי הטוב, תקופה שבה אבא הלך לעבודה, אמא הייתה אישה קטנה וצייתנית שמבשלת בבית ודואגת לילדים, והנערים מורחים גריז בשיער ומתעסקים בלהתחיל עם בנות ובמוזיקת רוקנרול”.
“שנות ה־80 ציירו את הנוסטלגיה של שנות ה־50 כמשהו שרוצים לשאוף אליו. הסרט עושה זאת בצורה מוצלחת תוך שילוב בדיחות טובות, דרמה, אפקטים ודמיון. גם הדמות של מרטי מק’פליי בסרט היא דמות שמרנית. הוא לא נער מתבגר שבועט ומורד. לרוב סרטי מסע בזמן לא הצליחו, אבל פה זה עבד בצורה יפה”.
זה לא יעבוד
במרכז העלילה, שמתרחשת בשנת 1985, מרטי מק’פליי, תלמיד תיכון בן 17 מעיירה אמריקאית שקטה, מוצא עצמו נוסע לשנת 1955 לאחר שחברו המוזר, דוק בראון, מציג בפניו מכונת זמן שבנה.
כשהוא מגיע לעבר, מרטי מונע בטעות את הפגישה בין הוריו, ואז עליו להתערב במציאות שוב ולשדך בין אמו לאביו, תוך ניסיון נואש לחזור לשנת 1985 לפני שייתקע בעבר לנצח. בדרך הוא מגלה את כוחה של מוזיקת הרוקנרול ובעיקר את ההשפעה העצומה שיכולה להיות לאדם אחד על מהלך ההיסטוריה.
הרעיון לסרט נולד אצל התסריטאי והמפיק בוב גייל באוגוסט 1980, בעת שביקר בבית הוריו בסנט לואיס, מיזורי. “במרתף של הוריי נתקלתי בספר מחזור של אבא שלי מהתיכון, וגיליתי שהוא היה נשיא מועצת התלמידים ואחד הבנים הכי פופולריים בשכבה”, סיפר גייל בריאיון בעבר.
“שאלתי את עצמי: אם הייתי הולך לבית הספר עם אבא שלי – האם היינו חברים? כשחזרתי לקליפורניה צלצלתי אל הבמאי רוברט זמקיס וסיפרתי לו על הרעיון. התחלנו לכתוב את התסריט על נער שחוזר בזמן ופוגש את ההורים שלו כשהם היו צעירים, עם טוויסט בעלילה: אמא שלו, התיכוניסטית, מתאהבת בו. משם התגלגל הרעיון לסיפור על דינמיקה בין־דורית, פרדוקסים בזמן ואהבה בלתי אפשרית”.
“השקענו הרבה מאוד זמן בתסריט, והיו רגעים שבוב גייל ואני נכנסנו לדכדוך, אבל ככל שהתקדמנו בכתיבה הבנו שיש לנו משהו”, סיפר הבמאי זמקיס בעבר. “בהתחלה חשבנו שהחזרה של הנער בזמן תהיה דרך מכונת זמן שנמצאת במקרר, אבל חששנו שילדים שיצפו בסרט יתחילו לנעול את עצמם בתוך מקררים”.
“אז בחרנו במכונית הדלוריאן, פשוט כי זו הייתה המכונית היחידה עם דלתות כנף נץ, והיא נראתה קצת כמו חללית – במיוחד למישהו משנות ה־50. הרגשנו שזו מכונת הזמן שלנו. בבסיס העלילה שלנו הייתה הגישה שרוב סרטי המסע בזמן גורסים שלא ניתן לשנות כלום, ואנחנו רצינו לבדוק את ההפך. ואם אפשר בסרט לשנות את העבר, אז מה יקרה, בהתאם, לעתיד?”.
גייל וזמקיס, שהתחברו כשלמדו קולנוע באוניברסיטת דרום קליפורניה בראשית שנות ה־70, שיתפו פעולה לפני “בחזרה לעתיד” ביצירת כמה סרטים מצליחים, בראשם “I Wanna Hold Your Hand” וגם “1941″ שביים סטיבן ספילברג. למרות זאת, הם התקשו לשכנע את חברות הסרטים הגדולות להפיק את סרטם החדש.
“קיבלנו יותר מ־40 סירובים להפיק את הסרט, ביניהם סירובים מ’סרטי קולומביה’ ודיסני. כולם אמרו שסרט על חזרה בזמן לא יעבוד”, סיפר גייל. “השינוי הגיע ב־1984, כשיצא סרטו המצליח של זמקיס ‘בעקבות האוצר הרומנטי’. זה גרם לחברות ההפקה לשנות את דעתן. בשלב מסוים פנינו אל סטיבן ספילברג, שאיתו עבדנו על כמה סרטים מצליחים, והוא התאהב בתסריט והחליט להפיק את הסרט בחברת ההפקה שלו ‘אמבלין אנטרטיינמנט’”.
לאחר שהשיגו את התקציב החלו השניים במלאכת הליהוק, שגם היא הייתה רצופת מהמורות. מייקל ג’יי פוקס בן ה־23 היה הבחירה הראשונה לתפקיד מרטי מק’פליי בזכות כישרונו הקומי בסיטקום המצליח “קשרי משפחה”, אך מפיק הסדרה סירב לשחרר אותו לצילומי הסרט. בצר להם נאלצו גייל וזמקיס לשקול מועמדים אחרים, בהם ג’ון קיוזאק, צ’ארלי שין, ג’וני דפ ובן סטילר.
לבסוף נבחר אריק סטולץ, אך חודש לאחר תחילת הצילומים הוא פוטר לאחר שהתברר כי אינו מתאים לקומדיה, וההפקה התעקשה, וגם קיבלה, את ג’יי פוקס.
“כשקיבלתי את התפקיד של מרטי, לא יכולתי להאמין שזה קורה לי. זה היה מעבר לכל מה שחלמתי – תפקיד מרכזי בסרט שכולם ידברו עליו”, סיפר מייקל ג’יי פוקס בריאיון.
“צילמתי מ־10 בבוקר עד 6 בערב את ‘קשרי משפחה’, ומשם ישר קפצתי לצילומים של ‘בחזרה לעתיד’ מ־6:30 לפנות ערב עד 3 לפנות בוקר, וחוזר חלילה. הייתי מותש, אבל זה לא עניין אותי. הסרט הזה שינה את החיים שלי והפך אותי מכוכב טלוויזיה לכוכב קולנוע. כל הדלתות נפתחו בפניי אחרי כן”.
לתפקיד דוק אמט בראון נשקלו ג’ף גולדבלום, רובין וויליאמס, ג’ון קליז וג’ין הקמן. לבסוף הוצע התפקיד לכריסטופר לויד. “כשקיבלתי את ההצעה לשחק את דוק בראון, הייתי ספקן”, הודה לויד בריאיון.
“לא הייתי בטוח שזה הסרט שמתאים לי, או שזה יהיה סרט גדול. אבל משהו בסיפור הזה נתן הרגשה מיוחדת. חשבתי שהדמות של דוק תהיה מוגזמת מדי, או קריקטורית, ופחדתי שהקהל לא יתחבר אליה, אבל בסופו של דבר חבר טוב שלי שכנע אותי ללכת על זה. ואני שמח שעשיתי את זה. לקחתי השראה לדמות מאלברט איינשטיין, במיוחד בשיער הפרוע ובאישיות הבלתי צפויה. רציתי שדוק יהיה חכם, אבל גם קצת משוגע”.
ליהוקים נוספים היו של ליאה תומפסון וקריספין גלובר לגרסאות הצעירות של הוריו של מרטי, ושל תומאס פ. וילסון לתפקיד ביף טאנן, הבריון של הסרט.
שליטת האדם בגורלו
צילומי “בחזרה לעתיד” החלו ב־15 בינואר 1985 ונערכו בעיקר באולפני יוניברסל בקליפורניה, בשילוב צילומי חוץ במקומות כמו בית הספר ויטייר והכנסייה המתודיסטית בהוליווד. הצילומים הסתיימו ב־20 באפריל.
סצינה בלתי נשכחת בסרט היא זו של נשף סיום הלימודים בתיכון, כשמרטי מק’פליי לוקח את הגיטרה החשמלית ומנגן את שירו של צ’אק ברי Johnny B. Goode מול תלמידי המחזור של 1955 שהמומים מהסאונד הפרוע והחדשני, רגע לפני שכל העולם נסחף אחרי מקצב הרוקנרול.
“בחרנו את השיר כי הוא אחד השירים שמסמלים את תחילת הרוקנרול, והוא כל כך מזוהה עם שנות ה־50″, אמר ג’יי פוקס על הסצינה האייקונית, שבה הוא מנגן באמת (אם כי מי ששר הוא מארק קמפבל). “רציתי שהסצינה תיראה אמיתית, אז התעקשתי ללמוד לנגן את הפראזה הראשונית של השיר בעצמי”.
“זה היה אתגר גדול עבורי, אבל היה חשוב לי שהידיים שלי ייראו אמיתיות על הגיטרה. הייתי מתאמן שעות על הגיטרה, גם בין הצילומים, וכשצילמנו את הסצינה וראיתי את התוצאה ידעתי שזה שווה את המאמץ”. השיר שהצליח במיוחד מתוך פסקול הסרט הוא “The Power Of Love” בביצוע יואי לואיס ולהקת הניוז.
עם צאתו זכה “בחזרה לעתיד” להצלחה מיידית, והיה שובר הקופות הגדול ביותר באותה השנה, עם רווחים של 388 מיליון דולר. הוא גם היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, וזכה בפרס האוסקר על עריכת הקול הטובה ביותר. “לא דמיינתי שזה יהיה סרט כזה עצום. הוא נעשה הדבר הכי גדול בעולם”, אמר ג’יי פוקס בטקס פרסי האוסקר. “זה לא סתם עוד סרט. זה קול נעורים חוצה דורות”.
“אני חושב שסוד ההצלחה הוא האנושיות של הסיפור, הרגע הזה שכל אדם קולט שגם ההורים שלו היו פעם ילדים”, ניסה גייל להסביר. “יש פה גם מסר אופטימי, שלכל אחד יש שליטה מסוימת על הגורל שלו”.
הצלחת הסרט הובילה לשני סרטי המשך, “בחזרה לעתיד 2″ (1989) ו”בחזרה לעתיד 3″ (1990). אף ששניהם זכו להצלחה רבה, הם לא שחזרו את זו של הסרט המקורי. “סרטי ההמשך היו מאומצים מדי, והעלילה בהם הייתה מורכבת מדי”, מסביר רון פוגל. “והסרט השלישי, שבו מרטי והדוק חוזרים למערב הפרוע, היה מאוד מקרטע. ‘בחזרה לעתיד’ הראשון היה מושלם, משהו שקורה פעם בחיים”.
באוקטובר 2022 השתתפו מייקל ג’יי פוקס, שמתמודד שנים עם מחלת הפרקינסון, וכריסטופר לויד בפאנל מיוחד על הסרט. לויד אמר שם: “הייתה בינינו כימיה מהרגע שנפגשנו, וזה קשר שהולך עם שנינו לנצח, בדיוק כמו הדוק ומרטי”.
