עיתוי מוצלח מאוד, מבחינתו, זמן קצר לאחר מבצע “עם כלביא” שבמסגרתו פעלו זרועות הביטחון הישראליות בעומק איראן, יוצא לאור ספרו החדש של תא”ל (בדימוס) עוזי עילם, “זרועות התמנון” (הוצאת כנרת זמורה דביר). אף שמדובר בעלילה ספרותית, הספר נכתב מתוך היכרות עמוקה עם עולמות הביטחון, המודיעין והאסטרטגיה הישראליים, ובתחושה כאילו הוא מספק המשך סמוי לכותרות העדכניות.
עילם בן ה־91, עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אייש תפקידי מפתח במערכת הביטחון במשך עשרות שנים. גיבור ספרו הוא ד”ר גדעון בן ארי, איש מודיעין ותיק שנקרא לפעולה. שליחותו, לבלום את “התמנון האיראני”, משתרעת על פני יבשות, בזמן שמרוץ חימוש גלובלי – שבו שחקנים מרכזיים מחליפים צדדים, וטכנולוגיה מחליפה נאמנויות – מכתיב כללי משחק חדשים.
“הרעיון לספרי החדש נבט לפני כשנה, בתקופה שבה חשתי ביתר שאת את כובד משקלם של הידע, הניסיון והתובנות שצברתי לאורך עשרות שנותיי בשירות המדינה ובמערכת הביטחון”, הוא אומר. “זו לא הייתה החלטה מקרית, או תולדה של גחמה רגעית, אלא תחושת שליחות גוברת – צורך פנימי לזקק ולהעלות על הכתב עוד רעיונות שהבשילו בי לאורך זמן”.
לשמור על פיכחון
“כמובן, העובדה שהספר רואה אור זמן כה קצר לאחר המלחמה ההיסטורית מול איראן מעניקה לו הד נוסף, נבואי כמעט באופיו”, עילם אינו חוסך מחמאות מספרו. “כפי שאירועים גיאו־פוליטיים מסוימים מצטלבים לעיתים עם תהליכים היסטוריים ארוכי טווח, כך התכנים שבספר מהדהדים את המציאות הביטחונית הנוכחית, בהקשרים של לוחמה פסיכולוגית, פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים או דפוסי פעולה חשאיים”.
יש מסר שאתה מבקש להעביר בספר?
“המסר המרכזי הוא הצורך המתמשך בהיערכות רצינית, שיטתית ומעמיקה אל מול האיום האיראני – לא כאירוע חד־פעמי, ולא כבעיה טכנית גרעינית בלבד, אלא כתופעה כוללת, רב־שכבתית ומסוכנת, שנפרשת על פני תחומים רבים: אידיאולוגיים, ביטחוניים, טכנולוגיים ותודעתיים”.
להערכתך, המבצע באיראן הצליח להרחיק מאיתנו את האיום האיראני?
“המבצע היה מהלך נועז, מתואם ומדויק. זה הישג מבצעי חשוב שמדינת ישראל יכולה להתברך בו, אך אין לטעות ולראות בו פתרון אסטרטגי. ייתכן שהצלחנו לעכב את הפרויקט בכמה חודשים, אולי מעט יותר, אך לא בשנים רבות. זהו עיכוב טכני, לא נטרול מהותי של האיום. האיום האיראני חורג בהרבה מגבולות תוכנית הגרעין, ולפיכך הוא מחייב מענה מערכתי, עקבי ומתמשך. המבצע העביר מסר הרתעתי ברור, אבל דרושות גם מדיניות רחבה, סבלנות אסטרטגית, ומוכנות להתאים את דרכנו למציאות משתנה”.
איך אתה רואה את תפקודו של המוסד במבצע?
“למוסד שמור תפקיד מכריע, ולעיתים מכריע מעל ומעבר, במערכה המתמשכת והרגישה מול איראן. לא מדובר רק בגוף איסופי קלאסי, כי אם בזרוע אסטרטגית, גמישה ועתירת תעוזה, שחוצה גבולות גיאוגרפיים, מבצעיים ותודעתיים. המוסד צולח את אחד האתגרים המורכבים ביותר שמערכת ביון חשאית בעולם עומדת בפניו. הוא מתמודד עם אחד האיומים המתוחכמים והמתמשכים ביותר על ישראל, ומצליח לעשות זאת בדרך ששומרת על יתרונה של ישראל – בתחום המודיעין, בלוחמה הסמויה וגם בהרתעה הגלויה”.
יש המשווים בין האופוריה שאחרי המבצע באיראן לזו שהייתה אחרי מלחמת ששת הימים.
“אני מזהה קווי דמיון ברורים בין תחושות האופוריה האלה. בשני המקרים מדובר בהישג צבאי מהדהד, שהפיח גאווה לאומית מוצדקת – אך גם יצר תחושת ביטחון מיידית, ולעיתים מופרזת, שהאפילה על ההבנה שהאיומים לא נעלמו, אלא רק נסוגו זמנית או שינו צורה. האופוריה נובעת מהצורך האנושי הטבעי לבקש ודאות וניצחון חד־משמעי. דווקא כעת, לאחר הישג מרשים, מוטלת עלינו החובה לשמור על פיכחון אסטרטגי. זהו הרגע שבו דריכות מחליפה אופוריה, ושבו נדרש זיכרון היסטורי כדי שלא נשלם שוב את מחיר השאננות”.
בעבר הבעת תמיכה בהסכם הגרעין עם איראן וטענת שאיראן אינה מהווה איום קיומי. עדיין מחזיק בעמדה הזו?
“כן, חד־משמעית. היה נכון לארצות הברית להישאר בהסכם הגרעין עם איראן, ולא לפרוש ממנו באופן חד־צדדי. ההסכם, על כל מגבלותיו, יצר מנגנון פיקוח ובקרה שעיכב בפועל את התקדמותה של איראן לעבר יכולת גרעינית צבאית. הפרישה מההסכם, לעומת זאת, לא זו בלבד שלא שיפרה את מצבה האסטרטגי של ישראל, היא תרמה להסלמה מיותרת, החלישה את שיתוף הפעולה עם המעצמות, והותירה את איראן חופשית יותר לפעול במחשכים, ללא הפיקוח שהיה קודם לכן.
“אני גם ממשיך להחזיק בדעה שאיראן, על אף היותה יריב מסוכן ומתוחכם, אינה מהווה איום קיומי מיידי על מדינת ישראל. עלינו להבחין בין איום ממשי ובין איום קיומי – הבחנה שאינה רק סמנטית, אלא בעלת משקל רב בעיצוב המדיניות. מבחינתי, המלחמה לא הייתה הצעד הנכון. היא הביאה להישגים טקטיים, אך גם לחשיפת החזיתות הרבות שישראל תיאלץ לנהל בעתיד, לעיתים בו־זמנית. ההרתעה אינה תחליף להסדרה, והכוח – חשוב ככל שיהיה – אינו תחליף לתבונה מדינית ולשיתוף פעולה בינלאומי הדוק”.
חזון שאפתני
עילם, זוכה פרס ביטחון ישראל על מפעל חיים ובעל עיטור העוז על חלקו במבצע “חץ שחור” ב־1955, היה מראשוני הצנחנים בצה”ל וממקימי סיירת הצנחנים. הוא שימש מפקד פלוגה במבצע קדש ומפקד גדוד 71 בחטיבת הצנחנים שלחמה בירושלים ב־1967. אז, ברגע מרגש ואף היסטורי, היה הראשון שתקע בשופר ליד הכותל המערבי.
“מצאתי את עצמי עם קומץ מאנשיי ניצב מול הכותל המערבי”, הוא משחזר. “כשדיווחתי בקשר למפקד החטיבה דאז, מוטה גור, הוא הבטיח לי ‘נשיקה במצח’. שלחתי חיילים ללוות ולהורות את הדרך לרב הראשי לצה”ל, הרב גורן. הוא הגיע ואחז בידו שופר, אך נראה היה שההתרגשות גברה עליו, מעוצמת המעמד. בהיותי חצוצרן מילדות, ביקשתי מהרב את השופר, וכך התקיעה הראשונה בשופר הייתה שלי”.
בשנת 1976, לאחר שמילא שורת תפקידים בכירים בצה”ל, עילם התמנה למנכ”ל הוועדה לאנרגיה אטומית, וכיהן בתפקיד עד 1985. “זכיתי לעבוד בצמוד לכמה ראשי ממשלה, וכל אחד מהם הביא עימו סגנון הנהגה ייחודי, תפיסת עולם שונה, ואופי שהשפיע עמוקות על דרך קבלת ההחלטות הלאומיות”, הוא מתאר. “רבין, למשל, היה איש של ‘קומונסנס’, כהגדרתו. הוא האמין בהיגיון פשוט ובריא. שיקוליו היו לרוב תכליתיים – נקיים מרגשנות, אך לא מחמלה. הייתה בו ישירות, לעיתים חדה, אבל תמיד רציונלית. הוא הקשיב, שקל והכריע. פרס, לעומתו, היה איש חזון מתוכנן להפליא. כל פרט היה שקול מראש. הוא לא ניהל, הוא תכנן. מחשבתו הייתה אסטרטגית, אך היא גם אפשרה לו לדמיין עתיד רחוק שאחרים טרם ראו. העבודה מולו דרשה הכנה מדוקדקת אבל גם פתיחות לרעיונות גדולים.
“בגין היה, מבחינתי, הפתעה נעימה. על אף תדמיתו, הוא התגלה כאדם מתחשב, נינוח, וכזה שייחס חשיבות רבה להיבט הערכי של כל החלטה. הוא לא הסתפק ברוב קואליציוני, הוא ביקש לשכנע. הפצצת הכור בעיראק, לדוגמה, לא יצאה לדרך עד שהוא הרגיש שכל שר בממשלתו מבין את גודל השעה ונושא עימו את כובד ההכרעה. שמיר שמר על שגרה כמעט נזירית – חזר הביתה מדי יום לארוחת צהריים עם רעייתו, גם בתקופות המתוחות ביותר. הוא האמין בנאמנות, בהמשכיות ובאחריות מאחורי הקלעים. סגנונו היה מאופק ושקול”.
ב־1986 מונה עילם למדען ראשי של מערכת הביטחון ולראש מפא”ת (המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית), והשתתף בין השאר בפיתוח טיל החץ. “זה היה חזון שאפתני שכמותו לא נבנה אז בשום מקום אחר בעולם”, הוא אומר היום. “הדבר דרש אומץ – טכנולוגי, תקציבי ומדיני. רבים הטילו ספק ביכולתנו להקים מערך כה מתקדם בזירה כה מורכבת, אך ההתמדה, המקצועיות והחדשנות הישראלית ניצחו. כיום, מערכת חץ היא נדבך קריטי במעטפת ההגנה האסטרטגית של ישראל. מערכת נוספת שאומנם קרמה עור וגידים לאחר תקופתי, אך יסודותיה הונחו עוד קודם לכן בתפיסת ההגנה הרב־שכבתית שגיבשנו, היא ‘כיפת ברזל’. היא הפכה את הבלתי אפשרי לשגרה בטוחה, יחסית, והעניקה למדינה מרחב נשימה אסטרטגי”.
מה דעתך על התנהלות הצבא והממשלה במלחמת “חרבות ברזל”?
“אני סבור שכבר עכשיו, בעיצומה של הלחימה, החלו להתגבש תהליכים של התבוננות פנימית והפקת לקחים – הן בצה”ל והן בדרג המדיני. ברור שלא הכל יתוקן בן לילה, וייתכן שחלק מהמסקנות יבשילו רק לאחר שוך הקרבות. אך עצם ההכרה בצורך ללמוד, לבדוק ולתקן הוא חיוני להמשך דרכנו כחברה בריאה וכצבא מוסרי ואיתן”.
“עם זאת, לנוכח גודל המחדל ונזקיו אני סבור שלא נוכל להסתפק בבדיקות פנימיות בלבד. כשם שהקמנו בעבר ועדות חקירה ממלכתיות לאחר אירועים מכוננים – ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת כהן בעקבות סברה ושתילה, ועדת שמגר לאחר רצח רבין – כך מן הראוי שנעשה כעת. ועדה כזו איננה ענישה, אלא צעד של לקיחת אחריות ציבורית, בירור עמוק ומכובד, והנחת תשתית מוסרית וארגונית להמשך הדרך. היא נדרשת לא כדי להאשים, אלא כדי לוודא שמה שקרה ב־7 באוקטובר לא יישנה לעולם”.
