מאיה ערד יסעור, “תארי לי את העיר”, טנג’יר, 146 עמ’
מתחיל בלטיפה, אבל מיד הופך למשהו אחר. “בוא אליי ללטיפה, תינוק. אין כמו לפיתה של אמא”. רומן הביכורים היפהפה של המחזאית עטורת הפרסים מאיה ערד יסעור אינו דומה לשום דבר אחר. על פניו, במבט ראשון, יש בו משהו מ”מאה שנים של בדידות”, עם נגיעות שובביות של “בוסתן ספרדי” וניחוחות של ז’ורז’ אמאדו (ההוא שהביא את ריטה לשיר על אהובת הספן, בתיווכו של יאיר לפיד), ובכל זאת, המעשייה/אגדה העממית הזאת (לכאורה), על מריומה מימון, שנולדה (ונתקעה, אם להשתמש במילה אופנתית מהימים האחרונים ממש) בבנגאזי אשר בלוב בשנת תרנ”ח, כלומר 1898, מעשייה שיש בה דיבוק ושדים, תינוקות מתים וילדים שומעים להורים חירשים (“אי אפשר לחשוב לידם בלי שישמעו את המחשבות שלך”), שיכורים ומוכי ירח שמתקבצים בנמל כדי להסתתר ביחד, וים אחד כחול (“ומה גדולה התעלומה של מה שיש בסופו”) שמחבר ומפריד בין כולם – היא אבן חן מושכת ויחידה במינה.
מסביב, “העולם מתחיל להתערבב”, הטורקים נסוגו מבנגאזי, והאיטלקים (עם שמועות על עלייתו לשלטון של אחד בשם מוסוליני) מביאים רוח חדשה. “תוך שלוש שנים הפכנו מאנשי מערות לאנשי העולם הגדול. תראי איך בתי הבוץ התחלפו במהירות בבתים מאבן מסותתת”. אומנם “יותר טוב להישאר בבית, חירשת־עיוורת, לא לדעת ולא לשמוע שום דבר ושהעולם בחוץ יראה מלחמות ופצצות שנופלות מהשמיים”, אבל הכל כמובן מחלחל פנימה, אם ירצו בכך הנפשות הפועלות או לא ירצו, וגם שפת הדיבור – והסיפור – מתערבבת להפליא, ומלח הוא “סאלור”, ויש פורפרה וגם אינצידנטה, ו”אנחנו משתנים כי אנחנו לא מפה ולא משם, כמו קמיליון (…) מה שאנחנו זה מספיק, אללה מעכ”.
מרדכי, בעלה סוחר הבדים של מריומה (“תמיד ידע לבשל את החיים על אש קטנה”), עלה על אונייה (כי “כשאין כסף, האהבה גוועת”, כדבריו) והשאיר אותה עם תינוק בן יומו הפוצע את גופה, יונק את דמה, פשוטו כמשמעו, ומערער את נפשה. כ”גזר דין שיצא מבין רגליה”, בהקשר אחר, “וכל צרות העולם באו איתו”. עד מהרה היא מתחילה להשתכנע שמרדכי נטש אותה ולא יחזור, ושהתינוק הוא גלגול דמוני של מישהו אחר.
שיגעון, כמו היריון, אי אפשר להסתיר לאורך זמן, היא לומדת, ומתנצלת בפני תינוקה על כך שיש לו אמא משוגעת. היא מנסה לחשוב מחשבות טובות, אבל “הטובות לא רוצות אפילו לשבת, רק דופקות חלושות על הדלת, לוחשות לי את דברן ועוזבות בהכנעה”. המחשבות הרעות לעומתן, “דוחפות עקב מחוספס בין הדלת והקיר, נכנסות למטבח ומבשלות לעצמן קפה שחור, בחוצפתן מציעות לי לשתות גם, מושיבות אותי על כסא בביתי שלי ופורשות בפניי את משנתן המרושעת”.
אמה של מריומה, “חמורת המלטות מיומנת” שקשיחותה מתחרה רק בעדינותה, ושמסבירה לבתה כי “זה שמחכה מצבו טוב יותר מזה שמקווה”, מציעה לה תרגיל בדמיון מודרך. “דמייני יהודייה זקנה, חכמה ומקומטת. תעטפי אותה בזדאד צבעוני, חוטי כסף דקים שזורים, על הראש מטפחת. תקשיבי לה, יש לה חדשות טובות”.
העלילה מתגלגלת בשצף קצף מהפנט, ומה אין בה? נדמה שיש בה הכל. דקירות של אימה, עוצמה של הזיה פסיכדלית וחלום בהקיץ ו”זיכרון של משהו שעוד לא קרה”, וערגה למשהו אחר, שנמצא ממש כאן או מעבר לים או בשום מקום, והתפרצות של תשוקות אסורות, ותובנות מרחיבות לב כמו למשל בעניין ההורים החירשים ש”לא היו ביניהם ריבים כי כשאין שפה אין מילים קשות, ואם אין מילים גם אין שתיקה”, ויש אפילו דרישת שלום מקופרניקוס, “שגילה כבר מזמן שהשמש במקומה עומדת ושאנחנו הם המסתובבים כקרוסלה סביבה”.
“ומה אם תקרב האדמה לשמש”, חוששת מריומה, “יהיה גורלנו כגורל היתושים?”. ועל הכל שורה בת צחוק טובה, אף שאמה של מריומה, למשל, “צוחקת רק בשבתות וחגים, וגם אז כמעט לא יוצא קול מגרונה, רק העיניים שלה מתלכסנות קמעה ומושכות איתן מעלה את צידי השפתיים כמו חכות שמושכות את הדגים. והכל, כך נדמה, במאמץ כה רב שאחריו תתעייף ותימנע מלחייך כמה ימים”.
ומעל הכל מסתחררים וכובשים את הלב עושר הכתיבה וגלריית הדימויים המפתיעים והחיים כל כך. “השקר מראה את ציפורניו המלוכלכות”.
סאלור חסון, שעל זרועותיו שערות בצבע זהב, “מאחוריו נפרש הים מצד לצד, ונדמה כי הכחול שמקיף את הסילואטה שלו זהה בדיוק לצבע של עיניו, כאילו שהים נכנס דרך אוזניו וממלא את ראשו, והעיניים חורים בסך הכל, ודרכם רואים את תכולת הגולגולת”. הסאלור הוא שמבקש ממריומה לתאר לו את העיר, כשם הספר, ואם כבר תיאורי עיר – כמו גם תיאורים של מערבולות רגש פנימיות – רציתי עוד ועוד ולא ידעתי שובע מתיאוריה של ערד יסעור, מתוחכמים כפשוטים כביכול.
“ובשדרות – עצי דקל, ז’קטים ועניבות”; “הדלת נטרקת, זוגות עיניים נופלות עליי, האוויר קפוץ ועשן הנרגילות מזדחל אט־אט מבעד לשכבות הזדאד שלי דרך כל השבילים הסודיים. מי יחטוף ראשון? אני שטר של חמשת אלפים לירטות שמוטל על השביל. אני מסתכלת על הגברים בטרסות, פומיות קטנות נחות להן על הלשון כמו תולעת משי על עלה לח, יושבים בנחת וכולם מסתכלים רק עליי”.
מונולוגים נפלאים מסגירים את מקורותיה התיאטרליים של ערד יסעור, אבל ספרות טבעית ונהדרת, מבושמת וזוהרת, צומחת מהם. “צחנת חטאים אינה זרה לי. ריחו של ששון שורה כאן בכל, מוכפל בכמה מונים. נמל מלא בששונים, ניחוחות בשמים מתערבלים בהבלי פה. חריפות אלכוהול, פיות נפתחים־נסגרים. קסטניות מתפצחות על לשונות, מפרפרות כדבורים.
מימיי לא ראיתי כל כך הרבה שמחה לא מרוסנת, ולא שמחת ילדים היא זו אלא שמחת אנשים מבוגרים שננטשו על ידי אביהם. כאן אין אלוהים, וגם אמא לא דרכה כאן מעולם. והים, גועש וסוער, אפל ורע, כמו נביא זעם לבוש שחורים, המנסה להזהיר את החוטאים, אבל אין הוא אלא מים זורמים. דחוף בו אצבע ואין בו כלום, והם נטועים עמוק בקרקע, עליזים ושיכורים, מחשבותיהם הכמוסות ביותר מתגלגלות על לשונותיהם בלי פחד”.
