1.שר בלי שיק
שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ הפך למאיים הסדרתי הגדול בממשלה. איומי התפטרותו הפכו למגוחכים כמו האיומים של ביבי על חמאס. בישיבת הממשלה השבוע על התקציב שב והציע את התפטרותו, אבל הפעם אף שר לא התרגש.
הבטחותיו לשמירה על מסגרת הגירעון בתקציב שוות בערך להתחייבותו לסיפוח עזה. הוא אפילו התערב על בקבוק וויסקי שלא תהיה חריגה מהמסגרת, אבל אף שהגירעון גדל, הוא לא שילם – ומזל שכך. הוויסקי היה על חשבוננו. בחודש שעבר, כשנתוני האוצר הצביעו על ירידה בגירעון, הוא נזף בתקשורת הכלכלית וביקש התנצלות על שאינם יודעים לפרגן. בפועל התברר שגם שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה, כי הגירעון השבוע שב וזינק, והתקציב נפרץ.
הממשלה אישרה השבוע תוספת של 30.8 מיליארד שקל לתקציב 2025. מרבית הכסף מיועד למימון מלחמות הנצח של נתניהו בעזה ומול איראן, אבל מאחורי סיסמת הביטחון מסתתרים סעיפים מטרידים, שהוכחשו עד היום. למשל, הזרמת 320 מיליון שקל לקופת הביטוח הלאומי, שבעקבות המלחמה הפכה לקופת צדקה.
שני סעיפי הוצאה נוספים מציקים במיוחד. הראשון: ממשלת “שום גרגר לחמאס” מקצה 1.6 מיליארד שקל לסיוע הומניטרי לעזה (כחלק מ-3 מיליארד שקל). זוכרים איך סמוטריץ’ הבטיח שאף גרגר לא יעבור? אז אף גרגר באמת לא עבר לחמאס, אלא שדה חיטה שלם. ויש עוד: 1.7 מיליארד שקל נועדו לממן את הגידול בתשלומי הריבית, המגיעים ל-58 מיליארד שקל, זינוק של 15% לעומת 2024. זה הסעיף המטריד ביותר. במקום שהכסף ילך לחינוך, לבריאות ולרווחה או להורדת יוקר המחיה, הוא מממן את ילדי עזה ואת ההפקרות הממשלתית.
ומאיפה יגיע הכסף שאינו גדל על העצים? האם מייעול וסגירת משרדי ממשלה מיותרים, כמו זה של שר המשפטים יריב לוין בתל אביב? כמובן שלא. האם מערכת גביית המס תתייעל, ויוטל לדוגמה מס על משכירי דירות ויבוטל הפטור ממע”מ באילת? הגזמתם. ואולי החור התקציבי יכוסה מכספים קואליציוניים וקיצוץ בכספי התנחלויות של אורית סטרוק בסכום גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה? יצאתם מדעתכם?
הפתרון הקל הוא גידול בגירעון של 6.4 מיליארד שקל ועלייה מ-4.9% מהתוצר ל-5.2%. שר האוצר, שכינה את נתניהו “שקרן בן שקרן”, הפך בעצמו לבדאי בן בדאי ולמפר הבטחות סדרתי. בסוף 2024 הבטיח שהגירעון לא יחצה את ה-4%, והוא כבר חצה את ה-5%. הגירעון, שזה האוברדרפט של המדינה, מתנפח על חשבון העתיד של ילדינו ונכדינו, ולביבי לא אכפת.
גירעון גבוה הוא איתות רע לחברות דירוג האשראי, שעלולות להוריד פעם נוספת את הדירוג. ההתנהלות המופקרת מנעה מהנגיד להוריד שלשום את הריבית, וזה יקרה גם בהחלטה הבאה שתתקבל ב-29 בספטמבר. מקבלי המשכנתאות וצרכני האוברדרפט ימשיכו לסבול.
חלק נוסף מהגידול בהוצאה יגיע מחיסכון בהטבות מס לאזרחים כמו תושבי העיר אשקלון, שייאלצו להמתין שנה נוספת להטבות. בנוסף, יקוצצו תקציבים בהיקף של 2 מיליארד שקל, כמו חינוך, בריאות ורווחה, ויועברו לצורכי הביטחון. ואם לא די בכל אלה, הממשלה אישרה קיצוץ דיפרנציאלי של 3.35% מתקציבי המשרדים ב-2026. עוד הוצע לקצץ 480 מיליון שקל מכספים קואליציוניים, המיועדים לילדי החינוך החרדי, חינוך בלי לימודי ליבה, המוכנים למות ולא להתגייס.
שר החינוך יואב קיש (טייס קרב לשעבר) כמעט ביצע חרקירי. איתמר בן גביר גידף את סמוטריץ’ על הדרך הנכלולית שבה ערבב את התקציב ועשה בו רי-שאפל. בחדרי חדרים בליכוד בזים לשר האוצר הבלתי צפוי, אבל אין להם ברירה, והם מתיישרים בהנחיית הבוס. ולמרות מצב החירום, ממשלת נתניהו הפחדנית נמנעה גם הפעם ממהלך אמיץ להתמודד עם בעיית הצורך התקציבי, כמו שינוי סדרי העדיפויות במיסים או סגירת משרדים. ולכן, כשהם בוחרים בפתרון הכי נוח ובלי גזירות – סימן שהבחירות מתקרבות.
אז מדוע ממשיכים להתייחס ברצינות למאיים סדרתי שבשעת מבחן ממציא תירוצים עלובים? התשובה היא שבכל זאת מדובר בשר האוצר של ישראל, גם אם הוא כושל. שנית, סמוטריץ’ מלהג את דבריו בלהט משיחי, ומצליח לשכנע את עצמו ואותנו בהבטחותיו עד לנפילה הבאה. למרבה הצער, בעזות מצח המאפיינת רק גורמים משיחיים, הוא מטיף נגד מחאת משפחות החטופים, עובד מסביב לשעון להעצמת המלחמה בעזה, תומך במתווה הגיוס המופקר – והכול בחסות ראש הממשלה ובעזרת השם.
תקציב 2025 המעודכן (בהנחה שיאושר גם בכנסת) הוא בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. שר אוצר שמפלגתו מתנדנדת סביב אחוז החסימה, עם אופוזיציה בתוך מפלגתו, נכשל לחלוטין בניהול הכלכלה ועוד מטיף לנו מוסר. דרכו החוצה סלולה גם בתוך מפלגתו.
והיחס המגעיל למשפחות החטופים נמשך. השבוע הן קיבלו כתף קרה מהממשלה בעקבות המחאה. במקום חיבוק קיבלו חנק. במקום סימפטיה הפכו אותן סמוטריץ’, בן גביר, רגב, טלי גוטליב, מיקי זוהר והכוכב העולה חנוך מילביצקי לתומכות חמאס. הכל בהשראת נתניהו. מי האמין שבתוך שלוש שנים מדינתנו האהובה תהפוך את מרבית אזרחיה לאויבים.
בשיחה מוקלטת עם פעיל הליכוד לפני כמה שנים ציינה שרה נתניהו את איכותו של “המנהיג העליון”, ושהמדינה לא תחזיק מעמד בלי ביבי. היא איימה לעזוב לחו”ל, והוסיפה שהמדינה תישרף ושאנשים כאן יישחטו. הנבואה הגשימה את עצמה כמעט אחד לאחד. המדינה אכן כבר נשרפת, ואנשים כאן נשחטו (במשמרת של נתניהו). היא איימה לעזוב לחו”ל, אבל בשלב זה רק בנה יאיר עשה את זה. מה שנותר לקוות הוא שלא נשאר לנו עוד הרבה זמן לסבול.
2. בעל הבית השתגע
הסיפור הלוהט בתקשורת הכלכלית השבוע נוגע לפרישתו המתוקשרת של רון אבידן מניהול קבוצת עזריאלי. שני הצדדים הגדירו את הסיבה לפרישה במילה המכובסת “נסיבות אישיות”, ואני נבהלתי לרגע מתוך חשש שמדובר בעניין בריאותי.
זה לא עניין של מה שבכך שמנכ”ל פורש מקבוצת ענק כמו עזריאלי ארבעה חודשים בלבד לאחר שמונה. מערכת היחסים של אבידן עם בעלי בית פרטיים אינה זרה לו. הוא מנהל מצוין, שניהל במשך שנים את חברת אוזרים תחת הרשי פרידמן, והגיע להישגים לא רעים.
הוא רצה לעלות כיתה, ובצדק, והגיע לקבוצת עזריאלי. הטעות הגדולה מבחינתו היא שלא עשה בדיקת נאותות בנוגע לבעלת הבית דנה עזריאלי. למשל, האם היא אכן תניח לו לנהל את הקבוצה כרצונו? למשל, מה מידת הריכוזית שלה? למשל, מה מספרים מנהלים על אופייה?
אבידן היה חייב להבין ש”עזריאלי” הוא לא רק קניון, אלא שם מחייב. דנה, הנושאת את השם, היא לא רק בעלת הבית, אלא גם יו”ר הדירקטוריון, המנכ”ל ויו”ר ועד העובדים. היא היחידה מבין היורשים שזכתה בגנים המעולים של אביה המנוח דוד עזריאלי. ייתכן שבשיחות מוקדמות איתה הוגדרו גבולות הגזרה ותחומי האחריות, אבל המציאות בשטח תמיד חזקה יותר מכל גורם.
במקרה הספציפי הזה התקלה היא גם של עזריאלי עצמה או של מי מטעמה שנכשלו באיתור מנכ”ל שאינו מתאים לדנ”א של הקבוצה. המקרים שבהם מנהלים שכירים בעלי עמוד שדרה מצליחים לתפקד תחת בעלי בית פרטיים שהם באופיים יזמים – נדירים מאוד. מאצ’ים מוצלחים כאלה מתרחשים בדרך כלל בחברות משפחתיות עם כמה בעלי בית, כשבמקום לריב הפתרון הניהולי הוא מינוי מנכ”ל חיצוני.
פתרון זה עובד מצוין בחברת קרסו מוטורס בניהול איציק וייץ, העושה פלאים. הניהול המקצועי עובד מצוין גם בבנק מזרחי טפחות שבבעלות משפחת עופר, שהשכילה מזמן להרחיק את עצמה ממעורבות ניהולית. אבל במרבית המקרים השיטה לא עובדת.
יש כאלה שרק זמן קצר לאחר המינוי מגיעים למסקנה שטעו ומעדיפים לחתוך הפסדים. המקרה האחרון הוא כאמור של רון אבידן, אבל יש נוספים: ניר אילני, מנכ”ל קליל שבשליטת צורי דבוש, שפרש זמן קצר אחרי מינויו; ומוטי רוזן, שפרש מניהול מגדל אחרי שלושה חודשים בלבד. בכל המקרים, הדומיננטיות של בעל הבית בולטת, והחבל הניהולי שמקבלים המנכ”לים קצר מדי לטעמם.
לכן, כשמנהל מגיע לניהול אצל בעל בית פרטי, הוא חייב לשרטט מראש את מגבלות הכוח. בעל הבית יכול להיות החבר הכי טוב שלו, ובנסיבות חברתיות הם הכי “באדיז”. אבל כשמגיעים לניהול בפועל, כללי המשחק משתנים, ואצל בעל הבית מה שקובע הוא הכסף, האגו והכבוד. אסור לשכיר המגיע לדרגת מנכ”ל להתבלבל. הוא חייב לזכור בכל רגע נתון שהוא אורח לרגע, ובהינף החלטת דירקטוריון הוא עלול ללכת הביתה.
כדי להצליח הם חייבים להכיר במגבלות הכוח וביכולת לנהל את העסק ברמת המיקרו – עד לנקודה מסוימת. לעיתים הם חייבים לפתח עמוד שדרה גמיש של מתעמלת אולימפית. לפני כניסתם לתפקיד וכדי להחזיק מעמד, מומלץ לארוז את האגו, להכניסו לארגז, לנעול אותו ולזרוק לים.
