יושב ראש ועדת חוק חוקה ומשפט, ח”כ שמחה רוטמן, דרש מהמשטרה, השב”כ, הפרקליטות והייעוץ המשפטי לממשלה להתכונן למענה על עשרות שאלות נוקבות שמעלות חשש לאכיפה בררנית, לפגיעה בחופש העיתונות ולפגיעה בזכות להיוועצות עם עורך דין.
המסמך נשלח בעקבות דרישת הייעוץ המשפטי לממשלה לקבל “מצע לדיון מסודר” שיגדיר את גבולות השיח. התוצאה: 43 שאלות שמקיפות את כל קצותיה של מערכת האכיפה, מנוהלי השב”כ, דרך מניעת מפגש עם עורך דין ועד חקירות נגד עיתונאים.
כבר בראשית המסמך שואל רוטמן אם יש מדיניות סדורה לפתיחת חקירות הדלפה – ואם כן, כיצד מוודאים שהיא נאכפת באופן שוויוני, ללא שיקולים פוליטיים. הוא מבקש נתונים על אנשי ציבור ועיתונאים שנחקרו בשלוש השנים האחרונות, ובודק אם הופעלו כלפיהם קריטריונים זהים.
המסמך עובר ללב ליבו של השיח הפוליטי בישראל. רוטמן שואל מה הקריטריונים של היועצת המשפטית לממשלה בקביעה שמידע שהודלף הוא בעל חשיבות ציבורית – ומה מונע ממצב שבו חופש הביטוי נאכף “על בסיס עמדה אישית של הגורם האוכף”. הוא מזכיר את ריבוי ההדלפות בזמן המלחמה, ואת הקריאות מראש הממשלה, יו”ר הכנסת ואחרים לפתוח בחקירה, ושואל כיצד התייחסו לכך הגורמים שבאחריותם.
שאלות נוקבות במיוחד מופנות לשירות הביטחון הכללי. רוטמן מתייחס לדבריו של ראש חטיבה בשב”כ בתוכנית טלוויזיה, לפיהם השב”כ “לא מדליף – אלא מתדרך”, ושואל: מי מוסמך לאשר תדרוך של מידע מסווג? האם מדובר בהחלטה של הדרג המדיני? ומה קורה כשמידע כזה מודלף או מתודרך – בניגוד לחוק?
לצד זאת, עולות שאלות על עצם הפעלת סמכויות השב”כ והמשטרה: מי מחליט אם הדלפה תיחקר כעבירה פלילית או משמעתית? מתי החקירה מתבצעת בגוף הפנימי ומתי מועברת לגוף חיצוני? כיצד מוודאים שהחקירה אינה מושהית ממניעים זרים, ומה ההסבר לעיכוב חקירה בפרשה אחת – מול טיפול מיידי באחרת?
בחלקו השני של המסמך מוקדש מקום נרחב לפגיעה אפשרית בחופש העיתונות. בין השאלות: האם עיתונאים זומנו לחקירה? האם התבקשו לחשוף מקורות? האם הוגשו בקשות לצווי חיפוש או האזנה נגדם? רוטמן דורש להבין כיצד נשמר האיזון בין ביטחון המדינה לחופש העיתונות, ואיך נמנעת הפעלת אמצעי אכיפה נגד עיתונאים “נוחים” יותר.
חלקו האחרון של המסמך עוסק בזכות ההיוועצות עם עורך דין. רוטמן בודק אם קיימות הנחיות רשמיות שמסדירות את הסמכויות המוקנות לפי סעיף 35 לחוק המעצרים – סעיף שמאפשר למנוע מפגש בין עצור לעורך דינו – ומה נעשה כדי להבטיח שזו לא תהפוך לנוהג קבוע. הוא מבקש נתונים על מניעת מפגש, הודאות שהוצאו בזמן זה, וערעורים שהתקבלו.
ולבסוף, מופנות שאלות אישיות מאוד – גם לראש השב”כ: האם היה מעורב בחקירה ספציפית? האם אין בכך ניגוד עניינים? האם חקירות מתבצעות נגד שרים ונבחרי ציבור ללא ידיעת הדרג המדיני? והאם תדרוכים על עצם זימון לחקירה של שרים – דוגמת השר עמיחי שיקלי – נועדו לחנך אותם או להלך עליהם אימים?
