“שודדי האוצר האבוד”, כאן 11: בכל יום, מעריכים ברשות העתיקות, מתרחש אי שם בארץ שוד עתיקות. “שודדי האוצר האבוד” היא סדרת דוקו מצוינת, המתארת שוד אחד ענק שהתרחש במדבר יהודה ואת סיפור הסוף הטוב.
באחת הסצנות היותר משעשעות בסדרת הדוקו המשובחת “שודדי האוצר האבוד”, אומר מרואיין בדואי המזוהה בשמו ובפנים גלויות, “אני שודד עתיקות. אבא שלי היה שודד עתיקות ולימד אותי את המקצוע, כל חיי אני שודד עתיקות ובעזרת אללה אלמד את המקצוע גם את בני. ואם יתפסו אותי, זה כלום. אשב בכלא שנה, שנתיים, שלוש שנים, וכשאשתחרר, בדרך הביתה, אקנה גלאי מתכות חדש ואמשיך להיות שודד עתיקות. זה אני וזה המקצוע שלי”.
שוד עתיקות בארץ ישראל, וגם בעולם כמובן, הוא מקצוע המפרנס היטב את בעליו. בכל יום, מעריכים ברשות העתיקות, מתרחש אי שם בארץ שוד עתיקות. ארץ עתיקה היא ארץ ישראל, נבנתה ונהרסה פעמים רבות, שכבה על גבי שכבה לאורך ההיסטוריה, בכל סיבוב השאירו מאחוריהם תושבי המקומות את כל חייהם – מכדי חימר עתיקים, דרך גווילים כתובים קדושים ועד אוצרות כסף וזהב מוחבאים עד ליום – כך תכננו – שבו ישובו לבתיהם. חלק מהעוזבים שבו הביתה וחילצו את רכושם מתוך מקומות המסתור. חלקם הלכו לעולמם במקומות אחרים, וממה שנשאר מוסתר אלפי שנים באדמה עושים כיום שודדי עתיקות פרנסה מצוינת.
עתיקות בישראל, על פי חוק, שייכות למדינה. מזמן לזמן דואגת רשות העתיקות לפרסם כתבה קצרה המהללת בני נוער שבמהלך טיול מצאו פריט כזה או אחר שגילוֹ כך וכך אלפי שנים ומסרו אותו לנציגי רשות העתיקות. אבל המידע האמיתי, העוסק בסחר הבלתי חוקי, נשאר בדרך כלל בצל. מדי לילה מתרחש בישראל שוד עתיקות. שוד העתיקות הוא ענף הפשע השלישי בהיקפו בעולם, והסחר בעתיקות גנובות מגיע ל־10 מיליארד דולר בשנה. על המגילות הגנוזות, שנמצאו לפני עשרות שנים במדבר יהודה, המתארות את אורח החיים של קבוצות דתיות בארץ בתחילת האלף הראשון לספירה ונחשבות לאחת התגליות הארכיאולוגיות הגדולות במאה ה־20, שילמה המדינה כ־170 מיליון דולר. ככלל, נחשבת מדינת ישראל לצומת שוד וסחר עתיקות עולמי, והסחר הבלתי חוקי בעתיקות נאמד במאות מיליוני דולרים לשנה.
השודדים “המוכשרים” ביותר, כך על פי הסדרה, הם הבדואים תושבי המדבר. הם חיים כאן בשטח מאות שנים, אומר פרופסור לארכיאולוגיה בסדרה, המקצוע עובר אצלם מדור לדור, ההיסטוריה לא מעניינת אותם, גם לא גבולות, הם עוזבים פרנסות מסורתיות כמו רעיית צאן וממלאים את כל זמנם בחיפוש אחר עתיקות. מידת הידע והכישורים שלהם, לאור העיסוק לאורך דורות במשפחתם, עולה בהרבה על זה של כל אנשי האקדמיה, מסביר הפרופסור. כשמצאו פריט בעל ערך, הם מרימים טלפון לאנשי קשר בישראל שהם מכירים, נפגשים איפה שנפגשים, הפריט מחליף ידיים, בדרך כלל מועבר לאספן בחו”ל, התשלום הנכבד מועבר וכולם שמחים.
מלבד המדינה ורשות העתיקות כמובן. הסדרה “שודדי האוצר האבוד” מתארת את השתלשלות האירועים מרגע שהגיע לרשות מידע כי שודדי עתיקות עלו על עקבותיה של מגילה עתיקה שעליה נכתב ספר ויקרא – אוצר ארכיאולוגי עצום. המידע כיוון אותם אל מערה במדבר יהודה, וכשהגיעו אנשי הרשות אל המערה, התברר על פי העקבות שאכן היו שם שודדים בדואים שככל הנראה מצאו את הפריט הנדיר.
כשהם נעזרים במודיעים ושהות של חודשים בשטח המדבר, ומחופשים בעצמם לשודדים, רכשו אנשי הרשות את אמונם של בני חמולת שודדים מוכרת, עצרו כמה מאנשיה בעזרת המשטרה, וחקירת אנשי החמולה חשפה מידע מדהים. מי שרכש מהשודדים את האוצר הארכיאולוגי באופן בלתי חוקי היה אחד מהאורים והתומים בארץ למחקר ארכיאולוגי, הפרופסור חנן אשל מאוניברסיטת בר־אילן.
פרופ’ אשל רכש את מגילת ויקרא מהשודדים ב־3,000 דולר, מחיר מגוחך הנמוך עשרות מונים משוויה. תלונה הוגשה נגד פרופ’ אשל, שבאותו זמן חלה במחלת הסרטן, ונפטר כעבור מספר שנים. בעקבות זאת ובעקבות העברת המגילה ללא תמורה לרשות העתיקות, נסגרה כמובן התלונה נגדו.
אלא שכעבור מספר שנים נולד מתוך הפרשה פיתול נוסף. מגילת ויקרא, כך נטען, היא זיוף, ולמעשה קיימת מגילת ויקרא אותנטית שהיא היא המקורית, והמשך הפרשה מתואר בשלושת פרקי הסדרה, הכאמור, מרתקת, “שודדי האוצר האבוד”.
במאמר מוסגר, אפשר לעשות פרנסה מצוינת מחיפוש ומציאת עתיקות. את דייגי הכסף הקטן אפשר למצוא בכל מוצאי שבת בחופים ובפארקים, עם גלאי המתכות בידיהם, שולים מתוך האדמה עגילים, מטבעות וטבעות שהשאירו אחריהם מבלי סוף השבוע. את מי שמוציאים מתוך האדמה את השלל הגדול לא תמצאו בפארקים וגם לא בכתבות האזרחות הטובה שמפיצה רשות העתיקות מזמן לזמן. צריך רק לדעת איפה לחפש, ומאוד מומלץ שלא יתפסו אתכם.
