יש קסם אמיתי במפגש בין שייקספיר לחיי היומיום של המאה ה־21 – במיוחד כשהמפגש הזה נעשה ביד רגישה, חכמה ובעיקר אמיצה. למשל, בעיבוד המודרני והאינטימי ״רומי + ג׳ולייט” שמצליח לחבר את הקלאסיקה האייקונית לרחובות האחוריים של עיר עכשווית.
במרכז ההצגה – שני גיבורים מהשורה, כאלה שאולי לא היו הופכים למיתוס רומנטי אלא פשוט לצמד אוהבים צעירים שנפגשו בפינת בית קפה וספרייה. רומי, בגילומו הכובש והנוגע של אברהם ארנסון, הוא אב חד־הורי שמטפס בקושי על מדרגות החיים וג’ולייט (נעמי הררי המצוינת), היא צעירה שנלחמת על החלום שלה ללמוד באוניברסיטת קיימברידג׳’ כשתמיכת (יש שיגידו לחץ) הוריה מהווה חלק ניכר במערכת השיקולים שלה להיות פיזיקאית בכירה.
הכימיה בין שני השחקנים הראשיים ממגנטת. הם מצליחים להחזיק יחד סיפור אהבה רגיש, מדויק, שמתנדנד על הגבול הדק שבין התקווה הבלתי אפשרית למציאות שדורשת ויתורים. נעמי הררי מביאה לבמה שילוב נדיר של עדינות ונחישות, בזמן שארנסון מגיש דמות חבולה אך מלאת לב, כזו שקל להישבות בקסמה.
הבימוי של לילך סגל מייצר מרחב שמטשטש את הגבול בין במה וקהל – לא רק בגלל המרחב האינטימי אלא גם בגלל התחושה שהסיפור הזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. כל אחד מהצופים היה יכול להיות השכן מלמעלה או מהתחנה שליד. האינטימיות יוצרת תחושת מעורבות, כמעט כמו עדות אישית להתאהבות שמתפתחת אל מול עינינו.
הקאסט המשלים – דוית גביש, מיקי פלג רוטשטיין ויגאל שדה – מביאים עומק, קלילות ואמינות, בדיוק במינון הנכון. יש בהם מידה של חמלה ושל הומור, שמונעים מההצגה לגלוש לדרמטיות יתר.
אבל אולי ההברקה הגדולה ביותר של ההצגה היא דווקא בסיום שלה – כזה שמתריס מול הסוף הטרגי של שייקספיר, ובמקום מוות טהור מתוך תשוקה, בוחר בקבלה בוגרת של החיים עצמם. מה שנראה כמו ויתור במונחים של אהבה ראשונה, הוא דווקא ניצחון קטן של השכל הישר. בעיניים של 2025, הסוף הזה לא נתפס ככישלון אלא כהתפתחות: כמו שרומי אומר – ג’ולייט תכיר מישהו אחר, ותתאהב בו; וגם הוא, עם פניו היפות, כנראה לא יישאר לבד. מה שבעיני נערים בתיכון עשוי להיראות כטרגדיה – מתגלה כמבט מפוכח, חומל, ובעיקר נכון לשני הצדדים.
ההצגה “רומי + ג’ולייט” אינה רק עיבוד מודרני, היא מראה רגישה, עדכנית, כואבת ואוהבת – למקום שבו הרומנטיקה מתנגשת במציאות. מחזה שלא מנסה לייפות את החיים, אלא רק לספר אותם בכנות. ובכנות הזאת, יש יופי מיוחד.
