יהודה דואה (32), ראש המועצה החדש והצעיר של קצרין בירת הגולן, התחיל את הקדנציה הראשונה שלו ברשות, כראש המועצה הצעיר ביותר בישראל בפברואר 2024, עם תחילתה של מלחמת חרבות ברזל.
דואה, עמד בהצלחה באתגרים גדולים כמו ירי מאסיבי אותו ספגה קצרין במשך תקופה ממושכת, פגיעות ישירות, שריפות וחוסר שעות שינה מתמשך. הוא הצליח לעמוד בהם בזכות עורף חזק ובעיקר בזכות אשתו מאור, שהצליחה לשרוד את תקופת האזעקות והירי המאתגרת בגבורה יחד עם שלושה ילדים, שבהם ניתאי, ילד קטן עם שיתוק מוחין.
כעת, לקראת ליל הסדר, הוא מספר למעריב על התקופה הקשה ביותר שידעה בירת הגולן, טוען כי הוא לא מאמין שצריך רק לחשוב איך להתמגן, אלא יותר איך לתקוף, ונותן טיפים למועמד הצעיר ששואף להגיע לכס הרשות.
“קצרין עברה שלוש מלחמות, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת שלום הגליל, מלחמת לבנון השנייה ועכשיו מלחמת חרבות הברזל שהייתה בגבול הצפוני אבל דה פקטור, קצרין מעולם לא הייתה במלחמה”, הוא אומר.
יהודה ממשיך ומוסיף: “רק בשנה וחצי האחרונות היישוב נכנס לחזית המלחמתית עם עשרות רקטות שנורו לעברו, מאות אזעקות, אלפי דונמים שנשרפו, 60 בתים שניזוקו, חמישה בתים שנהרסו כליל ותושבים שנפגעו. לדבריו, “זאת הייתה חוויה קשה ומאתגרת מצד אחד ומצד שני מאוד מעצימה כי היו פערים גדולים במרכיבי הביטחון שהיינו צריכים להביא כדי להיות תלויים בעצמנו, לא התפננו ולא נתפנה גם אם היינו צריכים כי אנחנו מאמינים ברוח ההתיישבות ואנחנו צריכים להצמיח את קצרין והגולן”.
יהודה מספר כי לא הכול היה ורוד באותם ימים והיו גם תסכולים שבהם הרגיש שתושבי הגולן והגליל נחשבים לסוג ב’: “הרגשתי לתקופה קצרה שאנחנו החצר האחורית של מדינה ישראל מאחר שעד שהירי לא התרחב מעבר לגליל והגולן לכיוון חיפה ומרכז הארץ, היה נרמול מצב שאנחנו מחסלים בכיר בדרום לבנון ותושבי הגולן וקצרין צריכים להיכנס לכוננות ספיגה, האירוע הזה כביכול בא לשים אותנו סוג ב’ ואנחנו לא סוג ב'”.
דואה הוסיף: “כעסתי שסגרנו את מערכות החינוך עוד לפני שהמלחמה התעצמה והיה לנו קשה להוציא פיצויים לעסקים, למרות שבסוף הצלחנו כי הירי היה במעגל שלנו – ואני מסתכל על זה ואומר לעצמי, שאנחנו אלה שנחשבים לחזית של צה”ל ונותנים לו את הגיבוי בעורף הצפוני אז במקום שתצאו קדימה ותילחמו כי אנחנו פה שומרים על הבית ובמשך חודשים אני זועק צאו, ותתקפו ותראו מה הכוח של צה”ל, תכתשו בלבנון את האויב ברמה קשה, למה עושים את זה רק כשהירי מתרחב לאזור חיפה ותל אביב?” שואל יהודה.
יהודה מדגיש כי הוא שמח שמדינת ישראל בסופו של דבר הוכיחה את עצמה, כשלטענתו זה לא מספיק: “מדינת ישראל הוכיחה את עצמה לא מספיק לטעמי, בכוחה ועוצמתה מול חיזבאללה ומפקדיו הבכירים, מבחינתי יש לנו כרגע גם הזדמנות בינלאומית לייצר מרווח חיץ אדיר בין הכוחות בסוריה והזדמנות גדולה ללכת על ראש הנחש עם גיבוי אמריקני ולהביא לסיום הסאגה שם ובלבנון”.
בפן האישי יהודה משתף על ההתמודדות של אשתו מאור עם ילדיו הקטנים בהם ניתאי שמתמודד עם שיתוק מוחין ועל הזמן שבו היא התמודדה לבדה כשהוא היה מסתובב בין אזעקות וטילים: “אשתי היא הגיבורה האמיתית, היא במקצועה מורה והיה קשה לה לג’נגל בין הזום לסגרים כשיש שלושה ילדים ויש גם את ניתאי, שהוא עם שיתוק מוחין נכה 235%, והמסגרת שלו הייתה מפונה וגם לשם הוא לא תמיד יכול היה לנסוע כי לא היה אישורי נסיעות.
עוד מוסיף יהודה: “בפן האישי היו רגעים מאוד לא פשוטים שהרצף החינוכי נעצר ונסגר והילדים נמצאים בחוסר וודאות, שכל קפיצת דלת מקפיצה אותם ושאתה מרגיש שאתה רוצה לתת להם את המסגרת הבטוחה והכי נכונה עבורם ולא הכול בידיים שלך כי יש דרג מדיני שהוא צריך להביא את ההחלטות והוא זה שצריך לצאת קדימה ואתה עושה את המקסימום שלך”. לבסוף הוא מתאר: “ישנתי בממוצע שלוש ארבע שעות בלילה כשבנוסף רצתי לדפוק על דלתות משרדי ממשלה אז זה לא היה פשוט אבל הציבור נתן לי כוחות והבית גיבה”.
דואה, אשר גדל והתחנך בקצרין במשך כל חייו, ספג את חיי הקהילה והתרבות הצפונית ורקם לעצמו חלום להיות ראש רשות יום אחד – אותו זכה להגשים בגיל כל כך צעיר. יהודה משתף על הימים הראשונים לאחר שהבין שנבחר לראשות ועל ההתרגשות מרגע זכייתו שחלפה במהירות והוא הבין שיש דברים חשובים על הפרק: “ישנה התלהבות רגעית אבל את יודעת, מהר מאוד אתה מבין שיש ציבור, ויש דברים לטפל וההתרגשות יורדת ולגבי החלומות, מי ששואף להגשים אותם רק צריך להתמיד ולהאמין בעצמו”.
