כמעט ארבעה עשורים עבד מנכ”ל התעשייה האווירית בועז לוי עם מהנדסי החברה על פיתוח טילים שיכולים ליירט טילים בליסטיים. כך נולד פרויקט החץ, שעבר את טבילת האש האמיתית שלו לפני כשנה במתקפה האיראנית הראשונה. בריאיון מיוחד לרגל יום העצמאות הוא מדבר על האתגרים שהיו ועוד עומדים לפנינו, מתאר איך הבינה המלאכותית משתלבת בשדה הקרב ומסביר מדוע אמברגו הנשק שחווינו בחרבות ברזל עוד יתהפך עלינו לטובה.
השנה היא 1986, נשיא לוב מועמר קדאפי יורה שלושה טילי סקאד על בסיס אמריקאי בלמפדוזה שבאיטליה, ונשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, מבין בדרך הקשה שכל שליט עם כסף וקריזות יכול להצטייד בטילים בליסטיים ולאיים על העולם החופשי. בועז לוי, אז מהנדס צעיר וכיום מנכ”ל התעשייה האווירית, זוכר מאותם ימים בעיקר מלחמת כוכבים.
“כבר במלחמת העולם השנייה הגרמנים ירו טילים על אנגליה ושום דבר לא יכול היה לעצור אותם”, הוא אומר. “וגם אנחנו חטפנו טילי סקאד מהמצרים ומהסורים במלחמת יום כיפור. זה היה אמור להדליק זרקור אדום על נושא ההגנה מטילים, אבל הטכנולוגיה באותה תקופה לא הייתה בשלה לזה, ולעולם החופשי לא הייתה תשובה מספיק טובה לאיום שנשא בחובו טיל בליסטי מהיר כברק, שזינק אל מחוץ לאטמוספירה וחזר אליה חמוש בראש קרב במשקל מאות קילוגרמים של חומר נפץ”.
כשרייגן חיפש פתרונות, הוא נתקל בקיר אטום. רוב מדעני העולם טענו בתוקף שהטכנולוגיה לא בנויה לתת מענה לאיום הבליסטי. השוו את האתגר לקרב בין שני אקדוחנים – האחד יורה, השני צריך לכוון אל הכדור ולפגוע בו במעופו. לא היה לזה סיכוי, בטח כשמהירות הטיל כפולה ומכופלת. “רייגן יצא לידידות ארצות הברית בעולם בקול קורא שהתנקז לשאלה אחת: האם נוכל לפגוע בכדור באמצעות כדור. הרוב אמרו לו, ‘לא’. בתעשייה האווירית אמרו, יש לנו רעיון: ננסה ליירט את הטיל התוקף עם טיל מגן, כי נשגר אותו לנקודה חזויה שתושמד”.
זה היה בסוף שנות ה־80. עידן המחשב היה עדיין בחיתוליו. החיישנים לא היו מדויקים, והטילים לא עמדו במבחן הטווח בגבהים הנדרשים. המערכות היו אסטרטגיות, הן לא נועדו לפעולה בכל רגע נתון, בטח לא בקבועי זמן מינימליים. “אבל דב רביב, ראש מפעל מל”ם דאז בתעשייה האווירית, הגיע לפגישה עם הגנרל של רייגן והניח רעיון על השולחן: בוא ניירט את הטיל עם טיל שאנחנו נתכנן”.
קראו לו “המיירט”, שהפך לימים לטיל החץ. “האמריקאים התניעו את הפרויקט בחוזה ישיר בין הפנטגון לתעשייה האווירית”, אומר לוי, “כשהבסיס היה, בואו תוכיחו לנו שטכנולוגית אפשר להגיע למצב שבו כדור פוגע בכדור”.
ופגעתם?
“כשטיל יוצא מהאטמוספירה ונע במהירות על־קולית גבוהה מאוד, הוא מתחמם ויוצר אפקטים שמציבים אתגרים גדולים מאוד למהנדסים. אז היו כישלונות, ומכל כישלון למדנו. במו ידינו כתבנו את הספר של איך ליירט טילים במהירויות גבוהות, כי לא היה ממי ללמוד. מיטב המוחות של מדינת ישראל התנקזו לפרויקט הזה של בניית מיירט, וכשהוא שוגר ונפל, תיקנו. גם בפעם השנייה לא התייאשנו ולמדנו מהתקלות, וגם בפעם השלישית, למרות שהכותרות בתקשורת היו ‘שוב נכשל החץ’, כי הרגשנו שאנחנו מתקרבים. זה היה אתגר טכנולוגי יוצא מהכלל”.
בניסוי הרביעי החץ פגע בול בכדור. “הייתי מהנדס ההנחיה והבקרה שתִכלל את כל מערכות הטיל”, מתרגש לוי. “חודשים רבים עבדנו על הניסוי. המתח עלה ככל שהתקרב מועד השיגור. ביום עצמו הכנו את חדר הבקרה, בדקנו את הטיל ובאנו בחשש גדול לשדה הניסויים. אלו הדקות האחרונות שבהן כל המערכות צריכות לפעול, והכל צריך להתנקז בדיוק מרבי לרגע הספירה. והספירה יורדת, ממש כמו בסרטים, כשלכולנו ברור שכשנגיע לאפס לא יהיה שיגור”.
איך מרגישים ברגעים כאלה?
“צמרמורות, ריכוז עילאי. האורות מתעמעמים והחשיכה מאפשרת להתפקס על הצג. אין מישהו שמדבר סתם. כל אחד על התפקיד שלו, כל אחד עונה לשאלות בטיימינג שנקבע מראש אחרי הרבה חזרות גנרליות. כשמגיעים לאפס, הטיל מקבל את המתח החשמלי, המערכות הפנימיות נבדקות, כל אחד מהמומחים אומר, ‘זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר’, מגיעים להצתת המנוע הרקטי ושתי מילים נזרקות: טיל יצא”.
ואז?
“הטיל עזב את המשגר והתחיל להמריא לכיוון נקודת הפגיעה החזויה. הוא טס לכיוון נקודה שמישהו צפה שהיא תהיה המטרה, יצא מהאטמוספירה וברגע המתאים פתח חיישן אלקטרו־אופטי שנמצא בגוף הטיל וזיהה את המטרה. מהרגע הזה הוא התעלם מכל העולם והתביית לכיוון המטרה, ניווט את עצמו תוך כדי תמרונים. זה היה שניות: הנה הסנסור על המסך, הנה המטרה, הנה טווח השגיאה הולך ומצטמצם ובום, יירוט מושלם. כדור פגע בכדור”.
זוכר איך הגבתם?
“חודשים ארוכים של לחץ התפרקו ברגע אחד. היו חיבוקים היסטריים, קריאות שמחה. באמת ובתמים הרגשנו אז שהשמיים הם לא הגבול, כי היינו בחלל”.
השמיים הם הגבול
סגירת המעגל של בועז לוי עם טיל החץ שסייע בפיתוחו הגיעה באפריל אשתקד, כשחץ 3, הגרסה המתקדמת, נקרא לפעולה בהתקפת הטילים האיראנית על ישראל, לראשונה בתולדותיה. 16 שנה הכינו אותו לרגע הזה. הוא היה מהנדס הנחיה ובקרה של מערכת היירוט, הפך למהנדס הראשי של טיל החץ ולבסוף היה המהנדס הראשי של כל פרויקט החץ, שבמסגרתו שילבו בחץ 2 את כלל המערכות שמשתתפות ביירוט: מכ”ם, מערכת שליטה ובקרה, ומשגר.
“זה היה כמו תזמורת מושלמת בתיאום מלא בין האמריקאים למנהלת חומה במשרד הביטחון והתעשייה האווירית”, הוא נזכר, “כשהתעשייה מפעילה עשרות רבות של קבלנים בישראל ובארצות הברית והופכת את העבודה על הטיל לפרויקט לאומי”.
עד התקיפה האיראנית במלחמת חרבות ברזל, היו כמה תזכורות לנזק האדיר כתוצאה מפגיעת טיל בליסטי. “במלחמת המפרץ הראשונה הבנו דרך סדאם חוסיין שהחזון של הנשיא רייגן הוא לא ערטילאי, והעולם באמת קונה טילים ויורה אותם על מדינת ישראל”, אומר לוי. “כבר אז הייתה סגירת מעגל ראשונה, כי כשהתחלנו לעבוד על טיל החץ, לא העלינו בדעתנו שיירו עלינו טיל סקאד. המחשבה הייתה תמיד על איום עתידי”.
וכשעיראק נכנסה לתמונה?
“האיום התממש לנגד עינינו, והיה ברור שמדובר על טילים בטווחים גדולים יותר, שמן הסתם יטוסו במהירויות גבוהות יותר ולכן צריך לבנות מענה חסין יותר וטוב יותר. אז ישבנו וחשבנו על פתרון פורץ דרך, חשיבה מחוץ לקופסה, והגענו למשהו שלא נשמע כדוגמתו בעולם והיום קוראים לו חץ 3. כשהוא הוצג לבעלי העניין, היה צריך זמן לשכנע אותם שלא מדובר בפנטזיה אלא במענה טכנולוגי ישים לאיום של העתיד הקרוב”.
מה ההבדל בין חץ 2 לחץ 3?
“ההבדל הוא הגובה והטווח. חץ 3 בנוי בטכנולוגיה מתקדמת שמאפשרת ליירט את הטיל התוקף בגובה רב מאוד מחוץ לאטמוספירה. אבל בניגוד לחץ 2 שיכולנו לבדוק בשדה ניסוי, בחץ 3 זה היה הרבה יותר מורכב לבדיקה, כי צריך להעלות אותו גבוה ורחוק ולאסוף את המידע עליו בתחומים שאפילו אי אפשר לראות בעין. אבל צלחנו גם את זה והקמנו עם משרד הביטחון הישראלי, האמריקאים ואנחנו מערך הגנה רב־שכבתי על הבית, המשפחה והמדינה”.
ב־14 באפריל שעבר זה גם עמד במבחן. “עד התקיפה האיראנית ישבנו עם מערכת נשק בדוקה בעשרות ניסויים ובמספר מקומות, שאף פעם לא פגשה את הדבר האמיתי”, אומר לוי. “תפיסת העולם שלנו הייתה שאנחנו מדברים על קרב טילים. אף אחד מאיתנו לא חשב שמישהו יעז לשגר על מדינת ישראל מטח של מאה טילים בליסטיים מתוזמנים שחלקם הולך למקומות שבהם גרה אוכלוסייה אזרחית. אומנם המערכת נבנתה וידעה להתמודד עם מספר אירועים במקביל, אבל האם חשבנו שאי פעם ייעשה בזה שימוש אמיתי? לא בטוח. ואז הגיעו אינדיקציות לתקיפה האיראנית והיה ברור שעומד להיות פה מטח רציני, תקיפה משולבת גם עם טילי שיוט וגם עם טילים בליסטיים. ואנחנו יושבים כל אחד במקומו ומבינים שהזמן שלוקח לטילים להגיע מאיראן לכיוון של מדינת ישראל הוא עשר דקות מרגע הגילוי. הבנו שיש לנו אפילו פחות זמן ממה שתרגלנו, ושמתחיל משחק מלחמה אמיתי”.
איפה הצבא בסיפור הזה?
“חיילי חיל האוויר יושבים בחדרי הפיקוד ורואים כמו במשחק מאה גופים נעים לכיוון המדינה הקטנה שלנו. הם יודעים לנהל את המערכה בדיוק כמו שתכננו ובדיוק כמו שלימדנו אותם. כל אחד מנתח את האיומים בגזרה שלו, מפעיל את שיקול הדעת, משתמש במערכת בצורה המיטבית ביותר ומביא לתוצאות פנומנליות. זה היה מדהים. דקות אחרי שההתקפה האיראנית הסתיימה, הציבור יצא לרחובות והחלה שגרת חיים רגילה”.
ואיפה אתה בסיפור הזה?
“הופעתי בהרבה מאוד אמצעי תקשורת וסיפרתי את סיפור החץ. הרגשתי גאווה ישראלית אדירה, כי האירוע היה הרבה יותר מהפעלת החיילים של חיל האוויר והמהנדסים של התעשייה האווירית. זה היה תעודת כבוד לכל האזרחים שהיו ממושמעים ופעלו לפי ההוראות. וכשהתחלתי להסתובב ולצאת לפגישות, אנשים שאני לא מכיר ניגשו אליי, לחצו לי את היד ואמרו לי, ‘תודה שהצלתם את מדינת ישראל’. וזה החזיר אותי לנקודת ההתחלה. הרי לזה בדיוק כיוונתי”.
גם המדינה חשבה ככה, כשבחרה בלוי להדליק משואה ביום העצמאות האחרון. “עמדתי בהר הרצל והדלקתי את המשואה בשם כל אותם אנשים עלומים, מהנדסים, טכנאים ועובדי ייצור שמפתחים מערכות הגנה במדינת ישראל ומביאים את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לשימוש כוחות הביטחון במדינת ישראל. זה היה הכבוד הכי גדול שזכיתי לו בחיי”.
תוצרת כחול לבן
בועז לוי (62) נולד בתקופה שבה האמריקאים התניעו את תוכנית החלל. באותם ימים אפילו החללית אפולו הייתה אתגר דמיוני. “מאז שאני זוכר את עצמי חלמתי להתעסק בגופים שנעים בחלל”, הוא מחייך. “זה נראה לי עולם מסעיר ומרתק. כשהגעתי לחיל האוויר נפתח בפניי צוהר לטכנולוגיית טילים וידעתי שהייעוד שלי הוא לחקור ולפתח עולמות שלמים של טכנולוגיות שמתנקזים לגוף אחד קטן שצריך לעשות הכל”.
לוי סיים את השירות הצבאי, המשיך לטכניון ולמד הנדסת אווירונאוטיקה. זה קרה בדיוק בשלב שבו נסגר פרויקט הדגל, הלביא, והפקולטה עשתה מעין הסבה והכניסה ללימודי האווירונאוטיקה כללה גם את החלל. “כך זכיתי להיות בין המהנדסים הראשונים שסיימו בשני התחומים”, נזכר לוי. “מי שגדל בעולם הנדסת הטילים מסגל לעצמו יכולת לעבד כמות אדירה של נתונים ולבדוק את עצמו היטב לפני כל מהלך. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ולמהנדס טילים אין הזדמנות נוספת לתקן אותם”.
משם המשיך לוי לתעשייה האווירית. ב־30 שנות כהונתו עסק בפרויקטים לאומיים ובינלאומיים. הוא הוביל את תהליכי השיגור של מספר לוויינים מסדרת אופק למשימות תצפית בחלל, שיגור לוויין התקשורת עמוס 4, חתימה על פיתוח לוויין התקשורת הלאומי דרור 1 ושיתוף הפעולה בין התעשייה האווירית לעמותת SPACEIL בפיתוח, ייצור ושיגור הגשושית הישראלית בראשית אל הירח. “למדנו בדרך הקשה שמקצוענות ונחישות גוברות על הכל”, הוא אומר.
אפשר לומר שהכוכבים הסתדרו לך.
“כן. מי שמתעסק בחלל צריך לדעת לנהל את הכוכבים”.
לוי הספיק לכהן כראש מנהלת תוכנית מערכת ברק 8 וכראש מנהלת תוכנית מערכת החץ, עד שהפך לסמנכ”ל ומנהל חטיבת מערכות טילים וחלל (מט”ח) בתעשייה האווירית. ב־2020 החליט דירקטוריון החברה למנותו למנכ”ל, ואולם שר הביטחון דאז בני גנץ סירב לאשר את המינוי, ולוי נאלץ לשמש בתפקיד ממלא המקום. רק שנה לאחר מכן אישר גנץ את המינוי באופן קבוע. “פוליטיקה זו פוליטיקה”, מפטיר לוי בשלווה. “לקח להם שנה לאשר אותי וזהו”.
נדמה שהפוליטיקה זולגת גם לתפקיד היו”ר ולסכסוך בין השרים כ”ץ ואמסלם באשר למינוי גלעד ארדן לתפקיד יו”ר התעשייה האווירית.
“מדובר בחברה ממשלתית שהדרך שלה ברורה מאוד. היא מתנהלת ומנוהלת תחת אחריות שני שרים שמוגדרים הבעלים שלה, השר שממונה על רשות החברות הממשלתיות דוד אמסלם, ושר הביטחון, שממונה על הפן התפעולי, ישראל כ”ץ, שלבד מהיותו הבעלים הוא גם הלקוח וגם הרגולטור. שני השרים צריכים להחליט מי יהיה היו”ר, ולכל אחד מהם יש אמירה. לא מקומה של התעשייה האווירית ולא מקומי כמנכ”ל מקצועי להתעסק במי יהיה היו”ר שלה. אני מנהל את החברה ליעדים ולהישגים, ובטח שלא מתעסק בשום דבר שקשור למינוי היו”ר”.
התעשייה האווירית בישראל היא חברה ממשלתית שנוסדה ב־1953 ודרכה שלובה במטרותיה של מדינת ישראל. משכך, היא אומנם עוסקת בעולמות התעופה האזרחיים אבל מתמקדת ברובה בביטחון. אשר על כן, בשבת 7 באוקטובר, כשהאויב הכה בשער, קיימו שם דיון הנהלה ראשון מתוך הבנה שמשהו איום ונורא מתחולל בחוץ. “אף אחד לא קרא לנו והפעיל אותנו, מיוזמתנו פתחנו את שערי המפעל בשבת, קראנו לעובדים ואמרנו שאנחנו לא יודעים מה בדיוק קורה אבל אנחנו חייבים להיות ערוכים כדי לתמוך בצה”ל ככל שיידרש”.
איך העובדים הגיבו?
“הייתה נהירה של עובדים למפעל תוך כדי ובמקביל לזוועות שהתחילו להתברר בכלי התקשורת. אנשים הגיעו מהצפון, מהעוטף, מבתים שרק לפני כמה שעות שרצו בהם מחבלים. היינו פעילים בכל זרועות החלל, האוויר והיבשה, למרות שגויסו לנו אלפיים איש למילואים ומשפחות רבות הפכו לשכולות ולא היו זמינות לעבודה. אמרנו, נעשה את מה שצריך, וגייסנו פנסיונרים ועבדנו 24/7, שלוש משמרות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בחלק מהמחלקות כך עד היום, כדי לתמוך במערכות הביטחון ובמשרד הביטחון מול אייל זמיר, שהיה מנכ”ל משרד הביטחון והפך לרמטכ”ל. הוא ראה בתעשייה האווירית זרוע נוספת של מערכת הביטחון וידע להפעיל אותה נכון”.
להתרשמותך, איזה רמטכ”ל הוא יהיה?
“הוא האיש המתאים בזמן המתאים, מכיר את מערכת הביטחון מקצה לקצה, מכיר את צה”ל על כל רבדיו ומכיר את עולם התוכן של מדינת ישראל וגם מחוץ לה. אני חושב שהמסלול שהוא עבר בכל חייו הכשיר אותו להיות רמטכ”ל מדינת ישראל בתקופה הכי קריטית שצה”ל ידע אי פעם. יש לו אופי של מי שבונה ויודע לתכלל אירועים, למצות ולהביא אותם לידי מימוש. מניסיוני מולו הוא האיש שיידע להפיק את הלקחים ולהתאים את הצבא לכיוון אתגרי העתיד”.
אתגרי העתיד הם בעיקר איומים חדשים יחסית, כמו רחפנים ותקיפות סייבר.
“צריך להסתכל על פוטנציאל הנזק של כל איום. רק לפני חודש הדגמנו לשר הביטחון מערכת שיכולה לזהות את האיום ולפגוע בו בעזרת טילים שונים בטווחים שונים. למערכת הביטחון יש את הכלים לבנות את המענה על בסיס הטכנולוגיה שהתעשייה האווירית מעמידה לרשותה, וגם נגד רחפנים יש לנו יכולת התגוננות אקטיבית בעזרת טכנולוגיות מתקדמות שכבר היום באות לידי ביטוי ונותנות מענה ראוי. התעשייה האווירית תמיד ידעה להתאים את הטכנולוגיה לאתגרי העתיד. זו הגדולה שלה. גם היום אנחנו עסוקים בגיבוש תפיסת המענה למה שצפוי לנו בהמשך”.
לוי מבהיר, “אנחנו טוענים ששדה הקרב העתידי ייראה שונה, בוודאי בהשראת התקיפה האיראנית, שמלמדת אותנו מי השתתף, מהם הטריגרים ואיך עלינו להכין את המענה המערכתי. במלחמה האחרונה למדנו שקואליציה יכולה להביא הרבה יותר עוצמה בנקודות חיכוך והיא דבר הכרחי לא רק בפן המבצעי אלא גם בפיתוח, ייצור ואחסנה של מערכות”.
איך ייראו המלחמות הבאות?
“החלל הולך לתפוס נתח הרבה יותר גדול ממה שהוא תופס היום. כבר במלחמה הנוכחית רואים את היכולת הבלתי רגילה שיש לישראל בתחום החלל, והיכולת הזו תלך ותתעצם, כי זו הדרך הנכונה לשלוט באזור, לנהל תקשורת ולתת מענים טכנולוגיים מתקדמים יותר. העובדה שמדינת ישראל ידעה להרים מתקפה כל כך מורכבת מול איראן ותימן, מעידה שמערכות תקשורת מתקדמות יכולות להביא הרבה מאוד גופים למשימה משותפת אחת”.
לוי ממשיך, “אפשר לראות גם במלחמה אצלנו וגם במלחמה באוקראינה את השילוב בין כלל הזרועות – אוויר, ים, יבשה וחלל. אנחנו גם רואים שמלחמות כבר לא מתרחשות בקו גבול רחוק. הן קורות בחצר האחורית שלנו ולפעמים בלב העיר. ראינו את זה בחרבות ברזל, ולכן המענה לשדה הקרב העתידי צריך להיות שונה ומבוסס על תיאום אופטימלי בין יכולות. כשאני מדבר על הגנה, אני לא מדבר רק על הטיל שיפגע בטיל, אלא גם במערכת שתיתן הגנה מרחבית משולבת לא רק של כוחות הביטחון אלא גם כוחות ההגנה והעורף, בתי החולים, המשטרה והעיריות”.
איפה הבינה המלאכותית משתלבת בכל זה?
“לבינה המלאכותית יש תפקיד גדול מאוד כבר היום במציאת פתרונות אופטימליים. היא מאפשרת לנו לבנות את הכלים המתאימים שייתנו לנו מידע בזמן יותר קצר משהיינו מקבלים בעזרת הגורם האנושי בלבד. פעם, למשל, היינו מסתכלים על עולם המודיעין דרך תצלומי אוויר ומפענחים חומרים דרך זכוכיות מגדילות. היה לוקח הרבה מאוד זמן עד שהיינו מפענחים את תמונת האיום ומציגים אותה למקבלי ההחלטות”. הוא מתאר.
“היום הבינה המלאכותית מאפשרת לנו לעשות את זה ללא הגורם האנושי במהירויות של שניות ולהנגיש את המידע גם למקבלי ההחלטות וגם לכל אחד מהגופים שמשתתפים בשדה הקרב מזווית הראייה הדרושה לו. זו קפיצת מדרגה מטורפת. והיא כבר כאן, ובמספר מוקדים היא כבר עובדת. וככל שהזמן יתקדם היא תשתלב יותר ויותר”.
איך אתם מגשרים על הפער בין הרצון לייצא פתרונות ביטחוניים ותעופתיים מול אמברגו בינלאומי?
“מדינת ישראל לא נתקלה בנושא האמברגו לראשונה במלחמה הזאת. לכל אורך ההיסטוריה שלנו נתקלנו באירועים כאלה. כל עם שמצוי בקונפליקט מגלה איך אינטרסים בינלאומיים משתתפים פתאום במשחק. אבל דווקא כשמסתכלים על ההיסטוריה של התעשייה האווירית בתוך מדינת ישראל, רואים שבכל פעם שנאבקנו מול אמברגו – זה דווקא הביא להתעצמות”. אומר לוי בגאווה.
“כשהצרפתים אמרו לנו, ‘אנחנו לא נותנים לכם את מטוסי המיראז”, במדינת ישראל קמה תעשייה שמפתחת מטוסי קרב. כשמדינות עצרו מכירות של חומרה ומחשבים, ישראל פיתחה אותם לבד. אין דבר שהמוח היהודי לא יודע לתת לו פתרון בהיבט הטכנולוגי, מסיבה אחת: יש פה את המהנדסים הטובים בעולם, חשיבה מחוץ לקופסה ותעשיות שבנויות להביא פתרונות בקבועי זמן מהירים”.
בריחת המוחות ובריחת הכספים בשנים האחרונות על רקע החקיקה המשפטית והמלחמה לא פוגעות במאמץ הזה?
“הכל כרוך בכל, אבל בסוף המשקיעים באים להיכן שפוטנציאל הרווח וההזדמנות הם גבוהים. אז נכון שהיינו הסטארט־אפ ניישן מהבודדות בעולם והיום יש הרבה מרכזים כאלה, אבל עדיין אנחנו מביאים פתרונות יוצאי דופן, והעובדה שמהנדס שעובד ביומיום בתעשייה האווירית הולך למילואים ורואה את הצורך המבצעי וחוזר מהמילואים ובונה את המערכת הבאה, מעניקה את היתרון של למידה תוך כדי תנועה וחיפוש אחרי הפתרון מחוץ לקופסה בזמן אמת. זו קפיצה שמקדימה את המתחרים ושומרת אותנו אטרקטיביים. העובדה שהמוצרים שלנו השתתפו במערכה בצורה מוצלחת גרמה לעולם להבין שזה לא רק חשיבה ויזמות ובניית מערכות, אלא שזה גם עובד בצורה מיטבית, בטח ביחס למערכות דומות בעולם”.
השאלה היא איך משמרים את זה?
“דרך חינוך טכנולוגי בכל הרמות ובכל הרבדים. ככל שנשקיע באנשים שיידעו להביא טכנולוגיה וחשיבה יוצרת שתוביל ליזמות, כך נעלה את האטרקטיביות שלנו אל מול העולם. צריך לזה עזרה מכיוון המדינה. כדי להמשיך להוביל, החינוך הטכנולוגי צריך להתעצם ולא רק באקדמיה, גם בתחום ההנדסאים והטכנאים והידיים העובדות. לא רק עולם ההייטק מלמעלה אלא גם הלואוטק, כי בסופו של יום בעידן המשברים הלואוטק הוא זה שקובע”.
משבר כהזדמנות
גם בעידן משברי, לחברה של בועז לוי אין סיבה להתלונן. בימים אלה סוגרת התעשייה האווירית את התקופה הרווחית ביותר בתולדותיה. צבר ההזמנות, נכון להיום, עומד על כ־25 מיליארד דולר, שיא של כל הזמנים. בנוסף ובמקביל מתקיים שיתוף פעולה חדש מול הממשל האמריקאי, מהעמוקים שהיו עד כה, בתחום מערכות החץ, מתוך הבנה שמדובר בהגנה הטובה ביותר מפני טילים בליסטיים.
“כשנכנסתי לתפקיד המנכ”ל, המדינה הייתה שרויה עמוק במשבר הקורונה”, נזכר לוי. “מצאתי סביבה שהולכת עם מסיכות ואפידמיה שמשפיעה גם על התפעול של החברה ובעיקר על הלקוחות שלה בכל העולם. התעשייה האווירית מוכרת 80% מתוצרתה בעולם, וכשהלקוחות לא זמינים כי אין להם קשב לביטחון כשהם עסוקים במגיפה, אז העסקים נפגעים. גם בתחום התעופה האזרחית מצאנו את עצמנו במשבר, כי השמיים היו סגורים ולא היה צורך לתחזק מטוסים. אפילו גופי הצבא והביטחון עסקו יותר בהתמודדות עם השלכות הקורונה מאשר בהכנת שדה הקרב העתידי. מצאנו את עצמנו בנקודת חולשה, היה צריך לפרוץ קדימה, והתחלנו לגבש אסטרטגיה איך לעשות שינוי לאורך זמן”.
למרות זאת לוי אופיטימי, “היום השינוי הזה נותן את אותותיו, ומי שמסתכל חמש שנים אחורנית רואה צמיחה מתמדת. כל שנה טובה יותר מקודמתה, ובכל שנה אנחנו שוברים את השיא של השנה שעברה. הגענו לסוף 2024 עם צבר הזמנות של 25 מיליארד דולר, חוזים חדשים נחתמו באותה שנה בהיקף של 13 מיליארד דולר, המכירות היו בהיקף של 6.1 מיליארד דולר, והרווח הנקי התקרב ל־500 מיליון דולר. אלו מספרים שמבטאים תעשייה מאוד עוצמתית. התעשייה האווירית היא לא רק החברה הביטחונית הגדולה ביותר במדינת ישראל, אלא שהיא גם לא נופלת מביצועיה מאף חברה ביטחונית אחרת בעולם”.
עם כל הכבוד לצמיחה המרשימה, עובדי התעשייה האווירית לא מקבלים תנאים שמקובלים בחברות הייטק פרטיות. זה לא מקשה עליכם לשמר את המוחות הטובים ביותר?
“אנחנו חברה ממשלתית, ותמיד נהיה גאים להיות כאלה, אבל אולי זה הזמן והמקום הנכון גם למדינת ישראל וגם לתעשייה האווירית לצאת להנפקת מיעוט. המדינה מוכנה לזה, יש כבר החלטת ממשלה שצריך לממש. אני מקווה שבעתיד הקרוב התנאים יבשילו להשלמת המהלך, ואז התעשייה האווירית תהיה חברה נשכרת, שתאפשר לנו להציע מענה משופר לכל בעלי העניין ובראשם העובדים”.
ואתה, איך אתה רואה את הדברים ברמה האישית?
“אני נמצא במשבצת שאני רואה כתפקיד שיא במדינת ישראל. אני מנהל כמות אדירה של עובדים, 15 אלף איש, 50 אלף בתי אב במדינת ישראל מתפרנסים מהעשייה שלנו. זו אחריות כבדה מאוד על כתפיים של מנכ”ל, שמתעצמת בזמן מלחמה כשצריך להתמודד עם משפחות שכולות ומשפחות מילואים”.
אז איך מגשרים על הצורך כמנהל להסתכל על שולי הרווח, מול החובה לטפל באוכלוסייה גדולה מאוד של אנשים במשבר בגלל המלחמה?
“אני מאמין גדול במושג שטבע טשרניחובסקי, ‘באדם אאמין’. באנגלית אומרים, הכל אישי, ובעברית אני קורא לזה באדם אאמין. ראיתי את זה דווקא במלחמה, כשהיכולת של עם ישראל להירתם ולעשות דברים בלתי נתפסים הייתה פנומנלית מול היכולת של הקהילייה הביטחונית במדינה ששילבה ידיים עם התעשיות הביטחוניות והיכולות הטכנולוגיות, שלפעמים גוברות על כל דמיון. אני לא יכול לשתף אותך בכל מה שאני רואה ומכיר, אני יכול רק לומר שאם ג’יימס בונד היה מגיע לבקר בתעשייה האווירית, אפילו בעיתות מלחמה, הוא היה מחוויר מקנאה”.
