“הקמת הפאב היא עבורנו סוג של שיקום קהילתי. זו עוד אחת משכבות הדבק, שיכולות ללכד, לגבש, לתרום להישארות המשפחות כאן”, מסביר שחר גולדנברג, אחד ממקימי “פאב החורשה”, פאב חברתי חדש שנפתח בקיבוץ זיקים.
בתקופה האחרונה, במסגרת מיזמים חברתיים שונים, שופצו ברחבי העוטף פאבים וברים רבים שפעלו שם לפני 7 באוקטובר. לדוגמה, “לגימה של שקמה”, פרויקט של אתר וואלה ו־CBC ישראל (החברה המרכזית לייצור משקאות קלים) לשיקום הפאבים ביישובי העוטף, וגם פרויקט של עמותת “ארץ חדשה עכשיו” העוסקת בחיזוק החוסן הקהילתי של תושבי הנגב המערבי. בנוסף לפאבים ששופצו וחזרו לפעול, מקומות חדשים נפתחו. הפאב החדש בזיקים יושק רשמית ב־19 ביוני.
שחר גולדנברג, חבר ועד הנהלת קיבוץ זיקים, התבצר ב־7 באוקטובר עם משפחתו בממ”ד הבית וחולץ בשעות הערב על ידי כוחות הביטחון. מאז, לדבריו, הוא לקח על עצמו את הובלת הקהילה. “מחצית מהקהילה שלנו, וגם אני, התפנתה לקיבוץ שדות ים, ומחצית אחרת הייתה בקיבוץ מעלה החמישה”, הוא מספר. “בשבועות הראשונים זה היה שוק מוחלט, לא היה ניתן לעכל בכלל מה שקרה. אז התחיל בעצם המסע שלנו, שהוא מסע קשה, כואב, מלמד, מרתק – הכל ביחד.
“הבנו שהדרך שלנו ארוכה מאוד. במהלך הזמן שבו היינו מפונים התחלנו גם לחשוב על פרויקטים קהילתיים, על מה אנחנו עושים ביום שאחרי לטובת שיקום הקיבוץ. צוות מתנדבים ואני העלינו בין היתר רעיון של פאב חברתי”.
הבסיס למקום החדש היה בעצם פוד טראק, שהגיעה לקיבוץ שדות ים והיום משמשת כמטבח הפאב בזיקים. “סייעו לנו והחליטו להביא את הפוד טראק לשדות ים כדי שנוכל לבשל בה לעצמנו, ולא רק לאכול בחדר אוכל”, גולדנברג מתאר. “החדרים שלנו בשדות ים היו ללא מטבחים, ולבשל לעצמנו זה אחד הדברים שהיו חסרים לנו. מהפוד טראק הזו נולד בסופו של דבר הרעיון של הפאב. עוד כשהיינו מפונים, דרך הסוכנות היהודית חיברו אותנו לקהילת דאלאס שרצתה לסייע. התחלנו לכתוב תוכנית שנה קדימה לשיקום הקיבוץ. הפאב היה חלק מהתוכנית”.
מתי התחלתם להוציא אותו לפועל?
“ביולי בשנה שעברה, כשחזרנו לקיבוץ, התחלנו לעבוד על זה. אז הגיע גם אביב רצמן מעמותת ‘ארץ חדשה עכשיו’ וסייע לנו בהכוונה ובידע מקצועי. הקמנו אופרציה שלמה, כולה על בסיס מתנדבים, כשהרעיון הוא לשמש מגנט לקהילה. קיבלנו את האישורים הנדרשים, ולפני כשבוע, בגמר ליגת האלופות, עשינו אירוע הרצה. הבאנו מקרן, מסך, פתחנו קצת בירות, והגיעו אנשים. למחרת בבוקר עשינו שם אירוע לילדים, פעילות עם חיות, פינות ליטוף. עכשיו יש התרגשות, ויש כבר פרסומים לקראת הפתיחה הרשמית. הקהילה צמאה לזה מאוד”.
הפאב החדש נמצא ממש בכניסה לקיבוץ, בחורשת אקליפטוס. “לכן קראנו לו ‘פאב החורשה'”, מסביר גולדנברג. “המטבח של הפאב הוא הפוד טראק, ומסביבו בנינו דק גדול מאוד, במה לאמנים יוצרים, תאורה. כיום, כ־85% מחברי הקיבוץ כבר חזרו הביתה. הפאב יהיה פלטפורמה לאירועים קהילתיים שונים. הגיבוש מחדש הוא דבר מורכב, במיוחד לנוכח העובדה שהיינו מפוצלים כמעט שנה. היו גם הרבה מתחים בתוך הקהילה. אלה דברים שתשמעי, לצערי, מהרבה קהילות שפיצלו אותן. גם הילדים לא ראו את החברים שלהם הרבה זמן. אנחנו רוצים ליצור מנגנון שיחבר את כולם בחזרה, ואני חושב שאנחנו בכיוון הנכון”.
המלחמה עדיין מתנהלת. איך נראה השיקום של היישובים על הרקע הזה?
“אנחנו צמודים לרצועה, וקולות המלחמה, הפיצוצים, נשמעים היטב. ואנחנו זוכרים, כמובן, שאחינו ואחיותינו, הלוחמים והחטופים, נמצאים עדיין בתוך הרצועה. יש כיום הרבה מאוד סימני שאלה, הרבה מאוד התלבטויות בקרב אנשי המקום, כולל במשפחתי. לכן יש משמעות לקהילה חזקה, לחוסן. אנחנו, בתוך עצמנו, חייבים להיות חזקים. זה תהליך. היום אנחנו גם כבר לא סומכים בעיניים עצומות על הצבא כמו פעם. היום קודם כל סומכים על עצמנו ומנסים ליצור את השמחה היומיומית, על אף הקשיים”.
מהלובי במלון לפאב
לפני כחודשיים וחצי נפתח הפאב הקהילתי “פאב המשק” בקיבוץ אור הנר. המקום נבנה ומתופעל בתמיכת הפדרציה היהודית של סן דייגו וארגון Impact Cubed Israel שמסייע לקהילות בעוטף. הדס זבלבסקי, רכזת התרבות של הקיבוץ וסמנכ”לית הכספים של הפאב, מספרת שבמקום שבו הוא פועל היה בזמנו מחסן ישן, “מסוג המקומות שאנשים היו זורקים אליו דברים”.
מתי התחלתם לחשוב על הקמת הפאב?
“רעיון של פאב צץ לנו בראש חודשיים לפני 7 באוקטובר, אבל לא עשינו עם זה כלום. לקיבוץ שלנו, התמזל מזלנו, מחבלים לא חדרו. כיתת הכוננות שלנו חברה לכיתת הכוננות של קיבוץ ארז והם הדפו את המחבלים לפני שחדרו לארז. אבל אצלנו כולם מכירים את כולם. אנחנו מכירים את הנרצחים והחטופים. תושבי אור הנר פונו בהתחלה למלון בטבריה, אחר כך לירושלים. חלק מהקהילה הייתה במלון, חלק התפזרה”.
לדבריה, אף שזו הייתה תקופה לא פשוטה, “בתוך התקופה הזו גם נמצא האור הקהילתי, נוצרו קשרים וחיבורים שלא היו קודם. כשהיינו בזמן הפינוי במלון, יכולת לראות אנשים יושבים בלובי סביב שולחנות. האחד מביא בקבוק יין, האחר בירה. ככה נוצרו גם חברויות חדשות שלא היו קיימות קודם. נוצרו בעצם חבר’ה. ב־1 במרץ 2024 חזרנו רשמית לאור הנר, ואז כמה מהחברים חשבו שצריך להריץ את הרעיון הזה, של הקמת הפאב, ולהמשיך את החברותא שנוצרה, מתוך הנסיבות הקשות, בזמן הפינוי”.
איזו משמעות הייתה להקמת הפאב מבחינתכם?
“זה בעצם המפגש הקהילתי שלנו. כשחזרנו לקיבוץ, כל אחד לבית שלו, כבר לא היה הלובי של מלון, לא היו המפגשים החברתיים שנוצרו בזמן הפינוי. התחלנו להריץ את הפרויקט הזה, נוצרו כל מיני הזדמנויות של פילנתרופיה, סייעו לנו בין היתר מיזם ‘לגימה של שקמה’ ועמותת ‘ארץ חדשה עכשיו’. הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים, ובסופו של תהליך הוקם הפאב הזה על ידי מתנדבים. שילמנו רק על החומרים. החבר’ה שלנו עשו הכל בהתנדבות. יש בינינו בעלי מקצוע שונים. זה לקח זמן, כי אנשים עושים את זה בשעות הפנאי. זה פאב שנבנה על ידי הקהילה, מתופעל על ידי הקהילה והוא למען הקהילה. זה הבייבי שלנו”.
המקום תפס?
“היום את רואה אנשים באים, אפילו לבד, מחפשים שולחן. עשינו כבר ערב לבני 60 פלוס, לוותיקי הקיבוץ, וזה היה מדהים. יש לנו קבוצת וואטסאפ של 120 מתנדבים שנרשמים למשמרות עבודה בפאב, בהתנדבות, כמובן. זה חיבור קהילתי אחרי תקופה לא פשוטה. כמו כן, אנחנו עדיין חיים באזור מלחמה, הבומים עדיין מרעידים את הקירות, עדיין יש חטופים בעזה. אבל אנחנו מנסים לראות את האור, ולפעמים האור הוא כוס בירה. אגב, על החולצות של צוות הפאב כתוב מאחור: ‘אנחנו לא מעודדים שימוש באלכוהול. שימוש באלכוהול מעודד אותנו'”.
הרבה יותר מבית מרזח
“הפאבים האלה הם הרבה יותר מסתם מקום לשתות בירה”, מסביר אביב רצמן, מנכ”ל עמותת “ארץ חדשה עכשיו”. “אלה מרחבים קהילתיים שמחברים בין תושבים שעברו טראומה משותפת, מחזקים את הקשרים בין אנשים ויוצרים מחדש תחושת ביתיות, שייכות שנגזלה מהם, ומאפשרים קצת אסקפיזם. הקמה של הפאבים או שיקום שלהם נותנים גם משמעות לאנשי היישובים, בכך שהם באים, מתנדבים, בונים בעצמם את המקומות”.
רצמן ושותפו לפעילות, דודי גבאי מקיבוץ רעים, מסתכלים קדימה. “המטרה היא לדאוג לכך שהפאבים האלה יחזיקו לאורך זמן, וגם לסייע להם בחשיבה, איך להביא תכנים של תרבות ומוזיקה”, רצמן מסביר. “בדרך כלל, יש התלהבות מהקמה של דברים, ואחרי זה הם נזנחים. עכשיו למשל, חברו אלינו קרן מיראז’ ישראל ונפתח קורס ברמנים מקצועי עבור מובילי הפאבים שאנו מלווים. מטרת־העל שלנו בהקמת הפאבים היא לחזק את החוסן הקהילתי של התושבים. כמו כן, אנחנו מאמינים שברגע שהיישובים האלה יהיו תוססים, זה יאפשר גם קליטה של תושבים חדשים”.
“פאב הוא הרבה יותר ממקום שלוגמים בו, הרבה יותר מבית מרזח. הוא קודם כל מוסד קהילתי, כזה שיושבים בו, משוחררים מעכבות ומקיימים אינטראקציה עם חברים”, מתאר ניר קיפניס, מיוזמי פרויקט “לגימה של שקמה” (ומכותבי “מעריב” ו”וואלה”). “כשיצאנו למסע המשותף עם יישובי הנגב המערבי לא הבנו אפילו מה טומנת בחובה הדרך. כמה דמעות נכונו לנו, כמה חיבוקים, אילו שברים נגלה, כמה עוצמות נחשוף. דרך הפרויקט ראינו קהילות שמנסות להשתקם, להחלים – לשוב לא רק אל בתיהן ואל יישוביהן, אלא גם לאנשים שהיו לפני שהכה בהם הרוע המוחלט. בנינו, שיפצנו, סייענו ככל שיכולנו, שינענו בקבוקים וחביות של בירה.
“ידענו שמדובר בדרך ארוכה, אולי אינסופית, אבל ששזורות בה גם תמונות ניצחון קטנות. הסטודנטים בשדרות, בוגרי התיכון בנתיב העשרה, הצעירים של קיבוץ בארי, לימדו אותנו שהיכן שיש צחוק, יש תקווה, יש חיים, יש עתיד. הבאנו ליישובי העוטף לגימה של שקמה, וקיבלנו בתמורה לגימות של תקווה, הוכחה שאפילו את השבר הגדול ביותר ניתן לאחות בזכות הקהילה, בכוח האהבה”.
