יום הקניין הרוחני הבין-לאומי שחל ב-26.04.25, ועומד השנה בסימן מוזיקה וקניין רוחני, הוא הזדמנות לעצור לרגע ולחשוב על התשתיות שנמצאות מאחורי הקלעים המאפשרות יצירה – ההגנות המשפטיות שמעניקות ליוצרים קרקע כלשהי לעמוד עליה. בתחום המוזיקה, השאלה הזו הופכת לרלוונטית במיוחד בעידן של בינה מלאכותית, רשתות חברתיות, קצב הפצה מסחרר והיטשטשות הולכת וגוברת בין מציאות לבדיה.
כשאלגוריתמים יודעים “לכתוב” שיר חדש בתוך שניות, כשהגרסה של AI לקולו של פרנק סינטרה נשמעת אמיתית יותר מהמקור, וכשכל משתמש טיקטוק יכול להפוך להיות עורך סאונד על בסיס יצירות קיימות – הגבולות נמתחים, והאתגרים המשפטיים רק הולכים ומתעצמים.
AI והמוזיקה: הפער בין משפט לטכנולוגיה
הבינה המלאכותית לא רק מנגנת את התווים – היא כותבת אותם. מערכות כמו Suno, Udio או Jukebox של OpenAI מסוגלות ליצור שירים שלמים, כולל מילים, מנגינה, הרמוניה וקול “מבצע” שנשמע אנושי לחלוטין. חלק מהמערכות הללו אף מתאמנות על מוזיקה קיימת. רק כדי להמחיש את הסיטואציה – יש היום כלי AI שבהם המשתמש יכול לבחור סגנון, מצב רוח ואורך, והאלגוריתם מייצר רצועה מוזיקלית ייחודית בתוך שניות. יש מודל AI שיכול ליצור מוזיקה עם מילים בסגנונות שונים של אומנים וז’אנרים. הוא יכול לחקות סגנונות מוזיקליים קיימים ואף ליצור שירים “חדשים” בסגנון של אומן מסוים.
כל זה מעלה שאלות מהותית: האם מדובר ביצירה מקורית או נגזרת? ומה לגבי הזכויות ביצירה? האם מי שהזין את הפרומפט הוא היוצר? האם החברה שפיתחה את האלגוריתם? ומה אם ה-AI חיקה סגנון או קול של אומן קיים בלי רשותו? כיום, אין תשובה אחת ברורה לכל הסוגיות הללו והחקיקה, כדרכה, מדשדשת מאחור.
התוצאה היא בלבול משפטי ואי-ודאות מסחרית ומשפטית. וכאן צריך להדגיש – הבעיה אינה נובעת מרשעות של מפתחי טכנולוגיה או מרפיסות של מחוקקים, אלא מהפער בין הקצב שבו טכנולוגיות חדשות נכנסות לשוק, לבין הקצב שבו מערכת החוק והמשפט מצליחה להבין את השפעתן, לנסח מסגרות רלוונטיות ולהטמיע אותן בפסיקה, בחקיקה וברגולציה. הפער הזה אינו חדש, אך כיום הוא קיצוני במיוחד: כלים שמאפשרים ליצור יצירות מוזיקליות בלחיצת כפתור כבר זמינים לציבור, בעוד הדיון המשפטי סביבם נמצא עדיין בשלב הגדרות הבסיס.
בהתאם לכך, מוזיקאים רבים מדווחים על תסכול הולך וגובר – הם משקיעים שנים בליטוש סאונד וסגנון אישי, רק כדי לגלות שגרסה דומה נוצרה בהינף אצבע על ידי מערכות בינה מלאכותית – ללא רשותם, ללא הכרה בזכויות היוצרים שלהם וללא כל תמלוגים. במקרים מסוימים, אפילו קולו של אומן – היסוד הכי אישי וזהותי – מועתק ומשוכפל באופן כמעט מושלם, ומשמש ליצירת שירים חדשים שלא היה להם חלק בהם כלל. מנגד, יש יוצרים שמבקשים לרתום את ה-AI ככלי להרחבת גבולות היצירה, אך לשם כך דרושה מערכת כללים ברורה, שתשמור על זכויותיהם ותאפשר יצירה אתית והוגנת.
אתגר נוסף נעוץ בעובדה שדיני הקניין הרוחני הם לוקאליים, כלומר נקבעים לפי הדין של כל מדינה ומדינה. בעולם שבו יצירה המופצת תוך שניות חוצה גבולות, הפער הזה יוצר חוסר ודאות מהותי עבור יוצרים. לכן נדרשת רגולציה בין-לאומית עדכנית ומחייבת, שתוכל לייצר אחידות וכללי משחק ברורים גם בזירה הגלובלית.
שימוש הוגן או הפרת זכויות? הדילמה הנושנה במעטפת חדשה
הקונפליקט בין השראה להעתקה אינו חדש. תעשיית המוזיקה רגילה להתמודד עם רמיקסים, סמפלים, קאברים ושאר יצירות נגזרות שמאתגרות את גבולות החקיקה והפסיקה. אבל גם כאן, הבינה המלאכותית מחריפה את הדילמה.
שירים מבוססי סמפלים של קטעים קיימים הפכו לפופולריים מאי פעם, אך כיום כל משתמש יכול “לערבב” מחדש שירים קיימים בעזרת AI, ליצור mashups בין אומנים שמעולם לא שיתפו פעולה, או לכתוב מילים חדשות לשיר ישן – בלי לעבור באולפן, ובלי להתייעץ עם עורך דין המתמחה בזכויות יוצרים.
במאמר מוסגר, נסביר כי mashups הינה יצירה מוזיקלית חדשה שנוצרת על ידי שילוב של שני שירים קיימים או יותר. בדרך כלל, ה-mashups משתמש בקטע אינסטרומנטלי משיר אחד (לרוב הקצב וההרמוניה) ומשלב אותו עם קטע ווקאלי משיר אחר.
במצב כזה, עולה השאלה: איפה עובר הקו? מתי מדובר ב”מחווה יצירתית”, ומתי זו כבר פגיעה בזכות היוצרים של האומנים והמבצעים? בתי המשפט מתמודדים עם שאלות דומות גם בלי AI (כמו בפרשת Blurred Lines המפורסמת, שעוסקת בתביעת הפרת זכויות יוצרים שהגישה משפחתו של הזמר מארווין גיי נגד הזמרים רובין ת’יק ופארל וויליאמס בטענה שהלהיט שלהם משנת 2013, “Blurred Lines”, העתיק באופן לא חוקי אלמנטים משירו של גיי משנת 1977, “Got to Give It Up”).
אך הכנסת אלגוריתמים לתמונה מעלה מורכבויות חדשות: האם סגנון מוזיקלי הוא רכיב מוגן? האם קול מזוהה (כמו של מייקל ג’קסון או עפרה חזה) הוא נכס שאסור לשכפל? ויש לזכור כי מעבר לשימוש המסחרי, קול הוא מאפיין אישי, המהווה חלק מדמותו ומהותו של אדם, ועל כן השימוש בקול יכול לעורר סוגיות נוספות מעבר לזכויות קניין רוחני, כמו למשל הזכות לפרטיות.
סקרלט ג’והנסון נגד OpenAI
בהקשר זה, נזכיר את המקרה של סקרלט ג’והנסון, אשר האשימה את חברת OpenAI בשימוש בקול הדומה לשלה במערכת הבינה המלאכותית שפיתחה ללא הסכמתה. ג’והנסון ציינה כי סירבה בעבר להצעת OpenAI להעניק את קולה למערכת, אך הופתעה לגלות כי אחד הקולות במערכת נשמע דומה לקולה, עד כדי כך שחבריה ובני משפחתה לא הבחינו בהבדל. לאחר פרסום ההאשמות, OpenAI השעתה את השימוש בקול והכחישה כי הקול נועד לחקות את ג’והנסון, וטענה כי מדובר בקולה הטבעי של שחקנית אחרת שנבחרה לפני הפנייה לג’והנסון. מקרה זה העלה סוגיות מהותיות בכל הקשור לזכות לפרטיות בעידן הבינה המלאכותית, והדגיש את הצורך ברגולציה בתחום.
ובחזרה לעולם המוזיקה. כיום יוצרי מוזיקה נדרשים ליכולות חקירה כמעט בלשיות, כאשר הם מנסים להבין אם שיר שכתבו או הפיקו דומה מדי למשהו שכבר קיים – בין אם בגלל השפעות תת-הכרתיות ובין אם בגלל אלגוריתמים שספגו לתוכם אין-ספור יצירות מהעבר. העולם שבו יוצרים יכלו פשוט “לנגן מהלב” הולך ומתמסמס. במקום זאת, הם נדרשים לנווט בין סולמות משפטיים, אזהרות מראשי פלטפורמות, ותחושת חרדה מתמדת.
ועוד נקודה למחשבה, שאינה משפטית בהכרח – המוזיקה שמופצת היום על ידי מערכות, כגון יוטיוב וספוטיפיי, מונחית יותר ויותר על ידי אלגוריתמים שלא רק מציעים שירים, אלא מעצבים את הטעם עצמו. זהו שינוי עומק – לא רק שהבינה המלאכותית מייצרת מוזיקה, אלא היא גם זו שמחליטה מי ישמע מה. במציאות כזו, השאלה המשפטית איננה רק מי כתב את המוזיקה, אלא גם מי שולט באופן שבו היא מתפשטת – ומכאן, מי באמת מחזיק בכוח התרבותי והכלכלי בשוק.
מוזיקה כנדל”ן רוחני: למה הקניין חשוב יותר מתמיד
כדי להבין את חשיבות הקניין הרוחני, צריך לחשוב על מוזיקה בדומה לנדל”ן. יצירה מוזיקלית היא נכס – לפעמים קטן וצנוע, לפעמים שער לעולם. היא עשויה להניב הכנסות מתמלוגים, מרישוי לסרטים ופרסומות, משימוש בפלטפורמות סטרימינג, וכמובן מהופעות שמבוססות על היצירה.
כשאין הגנה מספקת, היוצרים נותרים חשופים. ואם כל אחד יוכל “לשכפל” את היצירה בלחיצת כפתור – לא רק שהפרנסה תיפגע, אלא גם רוח היצירה. דווקא עכשיו, כשהכול ניתן להעתקה מיידית, זכויות היוצרים, וזכויות קניין רוחני אחרות, הופכות להיות רלוונטיות יותר – לא פחות. הן אינן עונש או מגבלה, אלא תנאי בסיסי לקיום תרבותי בר-קיימא.
מבט לעתיד: הגנה על תרומה אנושית מקורית
הבינה המלאכותית משנה את כללי המשחק בתעשיית המוזיקה. היכולת של AI ליצור מוזיקה באופן אוטונומי, לחקות קולות של אומנים ואף להשפיע על הטעם המוזיקלי של הציבור מעלה שאלות משפטיות, אתיות ותרבותיות עמוקות. הפתרון, ככל הנראה, אינו טמון באיסור גורף או שחרור מוחלט – אלא באיזון. צריך לעדכן את החקיקה והרגולציה, להתאים אותן לרוח הזמן, לעידן שבו לא רק בני אדם יוצרים, או יוצרים לבדם. צריך לחשוב מחדש על מושגים כמו “שימוש הוגן”, “מקוריות”, ואולי אפילו “יוצר” (אשר כיום הדרישה להכרה ב”יוצר” היא היותו אנושי).
עידן הבינה המלאכותית לא מבטל את הצורך בהגנה על יצירה – הוא מחדד אותו. דווקא כשהטכנולוגיה מסוגלת לחקות, לשכפל ולהפיץ מוזיקה בלחיצת כפתור, עולה מחדש החשיבות בזיהוי, בהכרה ובהגנה על תרומה אנושית מקורית. קניין רוחני איננו רק תגמול על עבודה יצירתית – הוא אבן יסוד בשמירה על תרבות חיה, מגוונת ומשמעותית. כדי שהמוזיקה תוכל להמשיך להתקיים כמרחב פתוח לחדשנות – גם בעידן של אלגוריתמים – עליה להישען על מערכת כללים עדכנית, הוגנת וגלובלית. ביום הקניין הרוחני הבין-לאומי, שנועד לעורר מודעות לזכויות יוצרים ותפקידן, כדאי שנזכור את זה.
הכותבת היא מנכ”לית קבוצת לוצאטו, פעילה חברתית ויו”ר עמותת “ישראל למען הנגב”.
