שורדי ושורדות שואה, ששהו במחנות ריכוז והשמדה, מספרים לרגל 80 שנה לשחרור המחנות מה עבר עליהם שם, משתפים באובדן, בהתמודדות ובתקומה, וגם מחווים דעות שונות על ההשוואה בין השבעה באוקטובר לשואה.
“ידעתי שאם אמא תמות, אני אמות איתה”
אסתר (ארנה) פרידמן (96)
שורדת שואה מפולין, תושבת רמת גן
“נולדתי בעיר הקטנה בז’סקו שבאזור גליציה, דרום פולין, בשנת 1928. לפני המלחמה היו לי חיים מלאי טוב. גדלתי כילדה מפונקת, ההורים נתנו לי הכל, וכשהייתי בת שמונה נולדה אחותי שרה (‘לושה’). החיים היו די רגילים, חיים טיפוסיים של ילדה רגילה”.
“כשהייתי בת 10, פרצה מלחמת העולם השנייה והחיים שלנו השתנו מן הקצה אל הקצה. במרץ 1943 שלחו את אבא, את אמא, את אחותי ואותי למחנה עבודה בפלשוב שליד קרקוב, שם רצחו הנאצים את אבא שלי ואת אחותי בת החמש”.
“אני ואמא שלי נשארנו יחד במשך כל תקופת המלחמה. בשנת 1944 הועברנו למחנה אושוויץ־בירקנאו, ובינואר 1945 צעדנו בצעדת המוות עד שהגענו למחנה רוונסבריק ואז למחנה מלכוב שבגרמניה, שם שהינו עד יומה האחרון של המלחמה. במהלך הצעדה ראיתי אנשים שמתו בדרך ובכיתי בלי הפסקה”.
“בשני במאי 1945, ברגע שהצבא הרוסי התקרב לכיווננו, הגרמנים השאירו אותנו ביערות, בגשם, וברחו. ביערות מצא אותנו הצבא הרוסי. שקלתי אז 26 ק”ג, ואני זוכרת שחייל רוסי לקח אותי לבית חולים שהיו בו הרבה פצועים. שם עשו לי בדיקת ריאות וראו שהריאות שלי בסדר, אז נתנו לי לשתות קצת ולאכול קצת, וכעבור כמה זמן אמא ואני חזרנו לפולין”.
“אמא שלי הייתה אישה צעירה ובריאה, אבל לא רצתה לחיות בגלל שאיבדה את בעלה ואת בתה. עשיתי הכל כדי שהיא תישאר בחיים כי ידעתי שאם היא תמות, אני אמות איתה. בשבועות הראשונים לאחר שהמחנה שוחרר התחלתי לכתוב בפולנית את זיכרונותיי, שקובצו כעבור שנים לספר ‘ארוכה הדרך הביתה’. זה עזר לי להתמודד אחרי המלחמה כי כל הזמן בכיתי והיו לי בעיות גדולות, כמו שלכל הניצולים היו”.
“בשנת 1948 אמא ואני עלינו לישראל. עבדתי בנשקייה במהלך מלחמת העצמאות וגם לחמתי כשהיה צריך. בהתחלה אמא ואני התגוררנו במעברה ליד פרדס חנה, ובהמשך עברתי לרמת גן. עבדתי בכל מיני עבודות, וגם הייתה לי חנות לנעליים אורתופדיות. הקמתי משפחה, ויש לי שתי בנות, חמישה נכדים ונינים”.
“מה שקרה בשבעה באוקטובר זה לא שואה, זה פוגרום. זה דבר נורא קשה שאנחנו כעם צריכים לעבור. זה לא דומה לזה שלוקחים אותך לגטו ולמחנה וסוגרים אותך שם כמה שנים בגלל שאתה יהודי, וגם רוצחים אותך. גם בשבעה באוקטובר המחבלים טבחו בנו. זה, וגם נושא החטופים, מאוד כואב לי. אני סובלת יחד איתם”.
“אנשי האס־אס ברחו, והגיעו חיילים אמריקאים בטנק גדול”
יוסף הרשקוביץ (99)
שורד שואה מרומניה, תושב תל אביב
נולדתי בשנת 1926 בעיר סיגט שברומניה, והייתי אח בכור לשלושה אחים ואחות. לפני המלחמה החיים שלנו היו נורמטיביים להפליא: למשפחה שלי הייתה מסעדה, וכולנו עזרנו בעבודה בה. בגלל שגדלתי בעיר קטנה שהיו בה 16 אלף יהודים מתוך 25 אלף תושבים, אז אומנם הייתה אנטישמיות, אבל ממש מזערית, ואישית לא הרגשתי אותה”.
“במרץ 1944 הנאצים העבירו את המשפחה שלנו לגטו ומשם למחנה אושוויץ. במסגרת הסלקציה הנאצים לקחו את אחותי, שניים מאחיי ואת אמא שלי לתאי הגזים – ורצחו אותם. אותי, את אחי הנוסף ואת אבא שלי השאירו במחנה. בהמשך הפרידו ביני לבין אחי ואבא שלי ושלחו אותי למחנה אינטרכשוויטה, מחנה עבודה שהיה אחת מהשלוחות של אושוויץ. בינואר 1945 הועברתי למחנה מטהאוזן, משם למחנה קרנטינה ואז למחנה גוזן באוסטריה, שממנו שוחררתי”.
“אני זוכר שהשחרור היה ב־5 במאי 1945 בשעה 17:00. אנשי האס־אס ברחו, והגיעו חיילים אמריקאים בטנק גדול. היה לי מזל ששרדתי כי בימים שלפני כן הרבה אנשים מתו צפני שכבר לא היה להם כוח לעבוד ולשרוד. אני זוכר שהאמריקאים נתנו לנו אוכל במשורה כדי שנתרגל לאכול בצורה הדרגתית, במטרה לשמור על בריאותנו. כעבור שלושה חודשים חזרתי לסיגט, ואז גיליתי שאבא שלי שרד את המחנות. אחי, שהיה איתו, נרצח”.
“בספטמבר 1947 עליתי לישראל עם דרכון מזויף. במשך השנים עבדתי כמלטש במפעל יהלומים, עד שפתחתי משרד בבורסת היהלומים. בזה עסקתי כל חיי”.
“מלחמת חרבות ברזל, ובייחוד 7 באוקטובר, זה יותר גרוע משואה לדעתי. בשואה השמידו שישה מיליון איש במשך שש שנים, ופה רצחו מעל 1,000 איש בתוך כמה שעות. זה לא היה בשואה. אני לא אוהב את ההשוואה, אבל מה שקרה פה הרבה יותר נורא בעיניי”.
“שלושה ימים לפני השחרור הלכתי לחפש את אחי, ולא מצאתי אותו יותר”
אליעזר שמעוני (96),
שורד שואה מהונגריה, תושב מושב ניר גלים
“נולדתי בסוף שנת 1928 בכפר פלדברה בהונגריה. אחר כך עברנו לעיר נירבאור. היינו שבעה אחים ואחיות, אמא ברכה ואבא שמעון. עד המלחמה הייתה לי ילדות שמחה. את אבא לקחו כבר ב־1942 למחנות עבודה. ההונגרים שיתפו פעולה עם הגרמנים, שנכנסו להונגריה ב־19 במרץ 1944. אז יצאו כל מיני גזרות, כמו הטלאי הצהוב והגבלות על יהודים. כמה שבועות אחרי שהנאצים הגיעו, לקחו אותנו לגטו נירדהאזו. היינו שם בתנאים קשים. לא היה אוכל”.
“היינו בגטו חודש ימים. לאחר מכן היינו הטרנספורט הראשון שיצא לאושוויץ־בירקנאו. ריכזו עוד הרבה אנשים והעמיסו אותנו – ילדים, זקנים, מבוגרים – על רכבות סגורות וצפופות מאוד, בלי אוכל, בלי מים. המבוגרים כבר התחילו להבין שקורה משהו. נסענו שלושה־ארבעה ימים, ואז הגענו, שלוש רכבות בבת אחת, לבירקנאו”.
“הגענו בערב, ורק למחרת התחילו להוריד אותנו מהרכבות. עמדנו לפני מלאך המוות, מנגלה, שסימן ימינה ושמאלה – מי לחיים ומי למוות. המשפחה שלי הופרדה. שני אחים הלכו לצד ימין, לעבודה. אני, אחי, שתי אחיות ואמא – לצד שמאל, להשמדה. אח נוסף שלנו היה באותו זמן בבודפשט”.
“אחרי שעברנו את מנגלה, כשהיינו מאחורי הגב שלו, אמא אמרה לי לרוץ מהר לצד ימין, לשני האחים שלי, ולהתחבר איתם. רצתי אליהם. הייתי בן 14 וחצי. ככה ניצלתי בפעם הראשונה. אמא והאחים שנשארו איתה הושמדו באותו יום. אבל בזמן כזה אתה רק מסתכל איך נשארים בחיים, איך שורדים את היום”.
“אחרי הסלקציה הגענו לבירקנאו. קודם כל גילחו לנו את כל הגוף, אחר כך מקלחת. ביום למחרת חיפשו אנשים שידעו כל מיני מקצועות. אחד משני אחיי אמר שהוא נגר. בהמשך נודע לנו שלקחו אותו עם אחרים לעבוד במשרפות. אחרי כמה חודשים, גם אותם השמידו. נשארנו שני אחים במחנה. אחי היה גדול ממני בשנתיים”.
“משם שלחו אותנו לתת־מחנה עבודה מונוביץ, המכונה גם ‘אושוויץ שלוש’. היה שם בית חרושת ענק של תאגיד גרמני שהפיק בין היתר שמנים מפחם. 10,000 איש עבדו שם בתנאים קשים. במחנה עצמו היו דברים איומים. את מי שניסה לברוח מבית החרושת – תלו. יהודים לא ברחו כי להם לא היה איפה להסתתר. עבדו שם גם פולנים ואוקראינים. אוקראינים היו בורחים, ואז היו תופסים אותם, מחזירים – ותולים. היינו צריכים לעמוד ליד ולהסתכל עד שהנידון למוות הוציא את נשמתו”.
“כבר ב־1944 החלו להופיע בשמיים מטוסים של בעלות הברית, שניסו להפציץ את בית החרושת. אבל את המחנה לא הפציצו. ואז כמובן הייתה לנו עוד עבודה, היינו צריכים לעסוק בפינוי פצועים והרוגים. היינו שם עד 17 בינואר 1945, אז יצאתי לצעדת המוות. בדרך רבים נפלו. אלה שפיגרו, קיבלו כדור והשאירו אותם בצד הדרך”.
“היו אז 18 מעלות מתחת לאפס, ואנחנו היינו עם מינימום לבוש. התחנה הבאה הייתה העיר גליביצה בפולין, שם היינו לילה אחד. בבוקר, מי שקם – קם, מי שלא קם – קפא למוות. אחר הצהריים העמיסו אותנו על רכבות פתוחות והתחלנו במסע של תשעה ימים עד למחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה”.
“ב־26 בינואר הגעתי לבוכנוואלד. אחרי כמה ימים מצאתי גם את אחי שם. אני הייתי בבלוק של ילדים, בלוק 66. אחי היה במחנה של מבוגרים. האחראי על הבלוק היה אנטונין קאלינה, צ’כי, אסיר פוליטי. למעשה, הוא הציל אותנו מהטרנספורטים וההשמדה. 20 שנה לאחר פטירתו הוא קיבל את אות חסידי אומות העולם. הוא היה האדם הראשון מאז תחילת המלחמה שניסה לעזור לנו”.
“שבוע לפני השחרור היה בלגן נוראי. לא קיבלנו אוכל ושתייה. הגרמנים רצו לפתות אסירים כדי שייצאו לטרנספורטים, ונתנו להם אוכל. שלושה ימים לפני השחרור הלכתי לחפש את אחי, ולא מצאתי אותו יותר. ב־11 באפריל 1945 המחנה שוחרר בידי הצבא האמריקאי. אני זוכר רק שמטוס חג מעל המחנה וזרק ניירות”.
“היה כתוב בהם שנחזיק מעמד, שהם כבר כאן, שעוד מעט הם יגיעו למחנה. אני זוכר את הרגע הזה, שהניירות נופלים מהמטוס. ראינו את הגרמנים שבמגדלי השמירה בורחים. לפנות ערב פתאום ראינו טנק אחד, ואחרי זה הגיע הצבא האמריקאי ולקח את הפיקוד על המחנה. בסופו של דבר, מהמשפחה שרדנו רק אני והאח שהיה בזמנו בבודפשט. אבא נעלם ב־30 במרץ 1943. קיוויתי שאחרי המלחמה יחזור, אבל הוא לא חזר”.
“בסוף המלחמה חזרתי להונגריה. ב־1946 עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער. הגעתי לקבוצת יבנה. חצי יום עבדנו וחצי יום למדנו. הייתי לגמרי לבד. עם הזמן עברתי לניר גלים, שהיה יישוב חדש. אנחנו, הצעירים, רצינו משהו חדש. כאן הקמתי משפחה עם חנה, אשתי, שבגיל תשע השתחררה ממחנה הריכוז ברגן־בלזן. נולדו לנו שלושה ילדים. יש לי נכדים ונינים רבים. עסקתי בעבר בחקלאות וניהלתי תחנת דלק של המשק”.
“לאורך שנים סיפרתי את הסיפור שלי ב’בית העדות’ שבניר גלים וגם לקבוצות שהיו מגיעות אליי הביתה. היה לי חשוב לספר, כדי להגיע לסוף הסיפור: לניצחון שלי. המשפחה הגדולה שהקמתי זה הניצחון שלי על הרוע. הייתי באושוויץ־בירקנאו כשציינו 70 שנה לשחרור המחנה. הייתי עם נכדים ונינה. שלושה מהנכדים הגיעו על מדים. זו הייתה גאווה גדולה מאוד בשבילי”.
“כששואלים אותי על ההשוואה בין השבעה באוקטובר לשואה, אני אומר שבאותה שבת אנשים עברו דברים טרגיים. עבורם ועבור כולנו זאת הייתה שואה. אבל אי אפשר להשוות זאת לשואה שאנחנו חווינו, שבה נרצחו שישה מיליון יהודים, מתוכם מיליון וחצי ילדים. כמו כן, אז לא הייתה לנו מדינה, לא היה לנו גב, לא היה שום סיכוי”.
“הדחקתי את העובדה שבכלל היו לי הורים, אחים ואחיות”
אריה פינסקר (95)
שורד שואה מרומניה, תושב מושב היוגב
“נולדתי ב־1930, בעיר נאג’ווארד בצפון טרנסילבניה, כיום אוראדיה ברומניה. היינו תשעה אחים ואחיות. אבא, מנחם, היה מפולין, ואיתו דיברנו ביידיש. עם אמא, לוטי, דיברנו בהונגרית. היינו משפחה מאושרת עד שב־1940 האזור עבר לשליטת ההונגרים, שקיבלו את תורת הנאציזם והחילו חוקים נגד יהודים. כילד לא היה לי מושג מי נגד מי, מה קורה. גם המבוגרים לא בדיוק ידעו. הבנתי רק שיש רשע אחד בשם היטלר. ההונגרים הלאימו את כל הכספים של היהודים בבנקים, והיו כל מיני עבודות שליהודים אסור היה לעסוק בהן”.
“ב־1944 הגרמנים כבשו את הונגריה, ובאפריל הודיעו לנו שאנחנו צריכים להיכנס לגטו. זה היה בשכונה ענייה, שבה גרו פעם צוענים. קיבלנו חדר של 4 על 4 מטר ל־11 נפשות. היינו רעבים, חיינו בצפיפות, לא הייתה מקלחת, זה היה משהו מהגיהינום. אני זוכר שבבוקר, כשהיה קצת אור, הלכתי לחפש ילדים לשחק איתם. לא יכולתי לראות את ההורים במצב כל כך קשה”.
“במאי 1944 דחסו את כולם לרכבת, כולל ילדים, נכים, זקנים, חולים. ברכבת היו שני דליים: אחד למים, השני לעשיית צרכים. אלה היו קרונות לבהמות. מרוב צפיפות אי אפשר היה לזוז. אפילו להתכופף לא יכולתי. חושך, צרחות. זקנים מתו ברכבת. זה היה משהו איום, שקשה לתאר. ככה נסענו חמישה ימים. לא רציתי אפילו להיזכר בכך. יום לאחר סיום הנסיעה הזאת מחקתי הכל מהזיכרון”.
“הגענו למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. דרשו מאיתנו להשאיר כל מה שהבאנו, ואמרו ‘אחר כך זה יגיע אליכם’. אמרו גם: ‘אתם תעברו תהליך של גזיזת שיערות, חיטוי, מקלחת, ואחר כך תיפגשו’. בהתחלה ירדו מהרכבת הנשים עם הילדים, אחר כך הגברים. כבר כשעלינו לקרון לא ראיתי את אמא ואת האחיות בגלל הדוחק. כשירדנו, אבא שלי חיכה לי ליד הרכבת ואמר לי להחזיק במעיל, אבל הלכתי לאיבוד בהמולה שהייתה. אני ושני אחים שלי עברנו את הסלקציה. כל השאר, ההורים, יתר האחים והאחיות והמשפחה המורחבת – הושמדו”.
“הגענו למקום שבו גילחו את השיערות והייתה מקלחת. דבר ראשון שרציתי זה לשתות מים מהטוש. אחר כך, בלי מגבת, אתה עובר באולם, שם זורקים לך מדי אסיר בלי קשר למידה שלך. שלושה ימים היינו יחד, האחים. אז עוד לא ידענו שההורים ושאר האחים נרצחו. שאלתי את אחד האנשים, שהיה כבר כמה שבועות במחנה, היכן ההורים שלי”.
“הוא אמר לי: ‘ילד, אתה לא יודע איפה אתה נמצא? אתה רואה את הארובות והעשן? משם הם ייצאו’. בהתחלה חשבתי שהוא רוצה להפחיד אותי. הדחקתי את העובדה שבכלל היו לי הורים, אחים ואחיות. הדחקתי, כאילו מעולם לא הייתה לי משפחה. ההדחקה זה מה שעזר לי לשרוד”.
“אני ואחד האחים שלי היינו בבירקנאו, בצריף שבו עשו ניסויים על ילדים. שרדתי כי הייתי ילד תמים, לא באמת הבנתי מה קורה. לאחר מכן הגעתי עם אחד מאחיי ועוד כמה ילדים למחנה הריכוז דכאו. האח הנוסף נעלם לנו, ולא ידענו מה קורה איתו. בסופו של דבר, הוא ניצל. בדכאו היינו רק יום אחד, ומשם נשלחנו למחנה ריכוז ליהודים – קאופרינג בגרמניה. אחרי שבועיים פרצה שם מגפת טיפוס, מחצית האנשים החלו למות”.
“אני ואחי ועוד שלושה חברים לא נדבקנו, והועברנו למחנה הריכוז לנדסברג. שם עבדנו בהכנת בונקרים לייצור מטוסים. עבדנו כל הזמן בחוץ, בלי גרביים, בלי גופייה, בלי תחתונים, רק במדי האסיר, בכפור שבחורף. בלילה ישנו על קרשים בבגדים רטובים, בלי שמיכה. אנשים קפאו. רבים מתו מכפור, מעבודה, ממחלות, מרעב. אלה שלא יכלו לצאת לעבודה, נרצחו באותו רגע”.
“יום אחד ציוו עלינו להתכנס באמצע המחנה, והתחילו להצעיד אותנו ברגל עד דכאו. זה לקח יום אחד. משם, כל מי שיכול היה ללכת המשיך הלאה בצעדת המוות. היה אז שלג, היינו בלי אוכל, בלי מים. בדרך, לאט־לאט מתו עוד ועוד אנשים. בלילה החמישי של צעדת המוות כבר לא הייתי בהכרה”.
“את רגע השחרור בחמישה במאי 1945 אני לא זוכר. זוכר רק שהייתי בבית חולים. זוכר שאני פותח את העיניים, לא יודע איפה אני נמצא, מסתכל על התקרה, וזה לבן. אני רואה לבן בכל צד, רואה גם שאני מכוסה בסדין לבן. הייתי בטוח שאני מת, ושאני בדרך לגן עדן. שתיכף יגיעו אליי מלאכים שידביקו לי כנפיים, ושבגן עדן אראה את המשפחה שלי”.
“אחר כך מישהו לבוש במדים ליטף לי את הלחי ואמר ביידיש: ‘איך קוראים לך?’. עניתי: ‘לייבש’ (אריה). הוא אמר לי: ‘אני קצין בצבא האמריקאי, רב צבאי. יהודי. התפקיד שלי עכשיו הוא לרכז את החולים, ולהביא אתכם אחרי שתבריאו למחנה עקורים’. הגעתי למחנה העקורים פלדאפינג. מכל המשפחה רק אני ושני אחיי שרדנו”.
“ב־1946 עליתי ארצה בספינת המעפילים ‘ביריה’. הייתי במחנה עצורים בעתלית. שנתיים הייתי במוסד נווה עמיאל, שבו היו ילדים יתומים מהשואה. שירתי בצבא, התחתנתי, יש לי שלושה בנים, נכדים ונכדות ונינים. עסקתי בחקלאות ובהדרכה. ביום השואה הזה אני נמצא בפעם ה־80 באושוויץ־בירקנאו. אני מספר את הסיפור שלי בכל מיני הזדמנויות. הפעם טסתי במסגרת משלחת צה”ל למצעד החיים. 40 שורדי השואה מישראל ו־40 מהעולם הגיעו לאירוע המרגש. אני מספר את הסיפור שלי גם בארץ, למשל לחבר’ה לפני גיוס”.
“כששואלים אותי על ההשוואה בין השבעה באוקטובר לשואה, אני אומר שכל מי שהיה בעוטף הרגיש את אותה הרגשה שאני הרגשתי: חוסר אונים, אין עזרה, אין מי שיציל אותך. זו תחושה שאתה נמצא בין חיים למוות. גם החטופים מרגישים שהחיים לא תלויים בהם. ההרגשה של חוסר אונים היא אותה הרגשה, ההבדל היחיד הוא שכיום יש מדינה, יש צבא, היה עוד איזשהו סיכוי, הייתה תקווה שמישהו יעזור. אצלנו לא היה שום סיכוי. כל יום חיכיתי למוות שלי. לא הייתי בטוח שאקום בבוקר. אתה לא יודע מתי הדבר הזה ייגמר, מתי התור שלך. לא חשבתי שיש סיכוי לחיות”.
“כשפתחו את דלת הרכבת, לא ידעתי אם אני בבית משוגעים או בגיהינום”
חנה שטרנליכט (95)
שורדת שואה מצ’כוסלובקיה, תושבת קריית גת
נולדתי בפראג ב־1930, בת יחידה להוריי, אירנה וארנולד. גדלתי בעיירה בשם הוליצה, והייתה לי ילדות יפה מאוד עד שהגרמנים פלשו לצ’כוסלובקיה ב־1939. החיים השתנו מקצה לקצה בעקבות כל החוקים החדשים שהשיתו על היהודים. אני זוכרת שרציתי לקנות גלידה, ואז ראיתי שלט: ‘הכניסה אסורה ליהודים’. זו הייתה תחילת ההשפלה”.
“קיבלנו את הטלאי הצהוב, ומבחינתי הדבר הגרוע מכל היה שזרקו אותנו מבית הספר. ההורים שלי פינו חדר בבית הקטן שלנו, ואבא ארגן בו כיתה אסורה לילדים יהודים. היינו תשעה ילדים. אבא לימד ציור, הייתה אישה שלימדה אותנו קצת לסרוג, לתקן גרביים. בחור צעיר לימד התעמלות. אבא עשה לכל ילד אלבום קטן עם תמונות, ומתחת לכל תמונה כתב מי הילד, ואפילו צייר לכל אחד תעודה”.
“אחר כך כבר התחילו דיבורים על כך שנצטרך לעבור לגטו. ב־6 בדצמבר 1942 יצאנו לשם בבוקר, בחושך, בשלג. נאלצתי לעזוב את הבית, מקום שבו הרגשתי בטוחה. נסענו ברכבת, הגענו לעיר לא רחוקה, שם חיכינו שלושה ימים ליהודים נוספים. ב־9 בדצמבר הכניסו אותנו לרכבת ויצאנו לדרך – לגטו טרזין. אבא הלך למגורי הגברים, אני ואמא קיבלנו חדר קטן שהיה כבר מלא בנשים. לכל אחד היו 70 סנטימטר על מזרן קש על הרצפה”.
“ב־1944 התחילו הטרנספורטים בהמוניהם. באוקטובר היו שלושה טרנספורטים של גברים, 1,500 איש בכל אחד. באחרון שבהם היה אבא שלי. אז עוד לא ידענו לאן מובילים אותם. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא. הייתה פרידה קשה מאוד, היינו מאוד קשורים. חמישה ימים לאחרי מכן התחילו גם טרנספורטים של נשים וילדים. הגענו לאושוויץ”.
“זה היה נורא. כשפתחו את דלת קרון הרכבת, לא ידעתי אם אני בבית משוגעים או בגיהינום. זה משהו שקשה לתאר. היה חושך, ראינו רק את הפרוז’קטורים, עשן מהארובה, צרחות, כלבים נובחים. הוציאו אותנו במכות מהקרון. הסתדרנו בחמישיות. הייתי אז בת 14. מישהי אמרה לי בשקט באוזן: ‘אם ישאלו אותך, תגידי שאת בת 16’. את אמא שלי שלחו לצד הלא נכון, למוות. אמא הייתה כבר לא צעירה, הייתה מאד רזה, לא היה לה סיכוי. אותי שלחו לצד אחר, לצד של העבודה. אפילו לא יכולנו להיפרד”.
“ואז שלחו אותנו לצריף. היינו צריכות להוריד מה שהיה עלינו, וגילחו לנו את הראשים. אחר כך נשלחנו למקום שבו היינו צריכות לישון. שכבנו 12 נשים על דרגש. מלחם שחילקו בערב השארתי לעצמי קצת לארוחת בוקר. שמתי מתחת לראש, ובבוקר לא מצאתי את הלחם. מישהי הייתה כנראה רעבה יותר ממני”.
“זה היה חודש אוקטובר, שלג, גשם. קיבלנו נעלי עץ ואיזו כותונת. רעדנו מקור. הייתי סקרנית לדעת למה מהארובה יש אש ועשן. הוותיקות אמרו ש’מהארובה גם אתן תצאו החוצה יום אחד’. ואני בת 14, בלי אמא, בלי אף אחד. המזל הוא שלא נשארנו שם יותר מדי זמן”.
“יום אחד אמרו לנו להיכנס למקלחת. אחר כך יצאנו ערומות, זרקו לנו שמלה ונעלי עץ. לי, בטעות, זרקו שני סמרטוטים. לבשתי אותם. יצאנו החוצה וראינו שעומדים שם קרונות. באו נשות אס־אס, בדקו מה כל אחת לובשת. כשראו שיש לי שתי שמלות, אחת מהנשים הכתה אותי באבזם הברזל של החגורה. הבנות סחבו אותי לרכבת. הגענו לגרמניה, למחנה עבודה בשם פרייבורג. היה שם בית חרושת גדול לחלקי מטוסים”.
“כשנכנסו, היינו מאושרות. היה שם חם. חשבנו שהגענו לגן עדן, כי החורף היה נוראי. לא היו לי גרביים שלוש שנים, היו פצעי קור ברגליים. עבדנו שעות ארוכות, חיינו על צלחת מרק, חתיכת לחם ומים שחורים”.
“בסוף אפריל 1945 כוחות הברית החלו להפציץ. העיר דרזדן בערה. היינו 30 ק”מ משם, ושמענו. כבר ידענו שיסגרו את בית החרושת. ואז, יום אחד באמצע הלילה הוציאו אותנו החוצה. כל אחת יכלה לקחת שמיכה אחת. עלינו לקרונות שאפילו לבהמות לא היו מתאימים. הם היו פתוחים למעלה. ירדו עלינו גשם ושלג, ויצאנו לדרך”.
“הגענו למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. כולנו היינו גמורות. 16 ימים בדרך, ברכבת, בלי אוכל ומים. לפני הצריף הראשון ראינו ערימות של גופות. הרבה מהנשים נדבקו שם בטיפוס. באחד במאי שמענו שהאמריקאים בדרך. בחמישה במאי שוחררנו”.
“כל הזמן חלמתי שמישהו ישחרר אותנו, אבל אני לא זוכרת כלום מיום השחרור. לא זוכרת איך הוציאו אותי משם. המוח שלי פשוט מחק את זה, כנראה מהשוק. הזיכרון הראשון שלי הוא שאני נמצאת עם שאר הבנות בתוך המחנה, שהיה בזמן המלחמה של הגרמנים ושאליו פינו אותנו. אחרי כמה שבועות הגיעו אוטובוסים ולקחו אותנו. הייתי אז בת 15”.
“חזרתי להוליצה, שבה גדלתי, למרות שידעתי שאין אף אחד. התקווה מתה אחרונה. נס לא קרה. דפקתי על הדלת של הבית שלנו, לא הכרתי את האנשים שגרו שם. האישה נתנה לי להיכנס, ואפילו להתרחץ. בעת השחרור שקלתי 29 ק”ג. בהוליצה פגשתי חברה של אמא, שהתחילה לאט־לאט להחזיר אותי לחיים. חודשיים הייתי בהוליצה, קצת התאוששתי”.
“היו דברים שההורים שלי השאירו אצל חברים, ביניהם היומן שאבא כתב וגם שני אלבומים, וקיבלתי אותם. אחר כך חזרתי לפראג, לחפש אולי מישהו מהמשפחה. בסופו של דבר, מצאתי דוד, דודה, בת דודה ובן דוד”.
“ב־1949 עליתי ארצה במסגרת תנועת נוער. הגעתי לקיבוץ החותרים. בהמשך הקמתי משפחה. אני אמא לבן ובת, סבתא וסבתא רבתא. בעברי עסקתי בטיפול בילדים. הוצאתי גם ספר על הסיפור שלי, שתורגם לכמה שפות. במשך שנים אני הולכת לכל מקום שמבקשים ממני ומספרת את הסיפור שלי. גם בני הנוער שמגיעים אלי מטעם תוכנית ההתנדבות ‘מחוברים’ של הקרן לרווחת נפגעי השואה שומעים מה עברתי”.
“בינואר האחרון הזמינו אותי להשתתף בטקס יום השואה שהתקיים בצ’כיה, לציון 80 שנה לשחרור אושוויץ. אני יודעת שהרבה מאוד אנשים מתנגדים להשוואה בין מה שקרה בשבעה באוקטובר לבין השואה. לי ההשוואה הזו לא מפריעה. אני רואה את הסבל של החטופים, של הוריהם, וזה מזכיר לי את הסבל שלי. קשה לי עם מה שהם עוברים. ראיתי את החטופים שחזרו. גם הם לא נראו טוב. הם עוברים את השואה שלהם. אבל זו לא השואה ההמונית, שבה נרצחו ששה מיליון”.
“היינו 300 ילדים בצריף, שמתוכם נשארו רק 100”
טומי שחם (91)
שורד שואה מסלובקיה, תושב חיפה
“נולדתי בשנת 1933 בכפר פרסלי שבסלובקיה. החיים שלנו לפני המלחמה היו בסדר. זה היה כפר לא גדול, והיינו כ־250 יהודים מתוך 3,000 אזרחים. להוריי הייתה חנות לממכר בשר כשר, והיה לנו מאוד נוח ונעים בכפר. לאחר פלישת הנאצים לצ’כוסלובקיה בשנת 1941 הרגשנו את האנטישמיות. וזה בא לידי ביטוי בכל מיני חוקים שמקשים על היהודים: ענידת טלאי צהוב, איסור על למידה בבית ספר ציבורי ודברים כאלה”.
“בשנת 1944 שלחו אותנו למחנה הריכוז סרד שבצ’כוסלובקיה, ושם היינו כ־2,000 איש בתוך צריף אחד. אני זוכר שמדי בוקר ראיתי את מפקד המחנה יושב ליד התורן ומצווה על שני צוענים להרביץ אחד לשני עד שאחד מהם מת. אחרי שבוע במחנה העלו אותנו על רכבת לאושוויץ־בירקנאו|.
“לקחו את שני אחיי ואת אבי למחנה עבודה, ואני נשארתי עם אמא שלי. אחרי זה לקחו את כל הנשים לגרמניה ואת הילדים, בהם אני, השאירו לבד במחנה. כשהנאצים החלו לשלוח את כולנו לצעדת המוות, הצלחתי להתגנב עם עוד חבר בחזרה לצריף, וככה ניצלנו. ב־27 בינואר 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום”.
“היינו 300 ילדים בצריף, שמתוכם נשארו בשחרור רק 100. אני זוכר שיום השחרור היה בשבת. שמעתי רעשים, הוצאתי את הראש החוצה וראיתי המון דמויות בכובעים לבנים מסתובבות בין הבתים. הנחתי שאלה חיילים רוסיים, וצעקתי לכולם ‘הרוסים באים, הרוסים באים!’ ואז כל הילדים יצאו החוצה, והבנו שיום השחרור הגיע”.
“בראשון ביולי 1945, ביום ההולדת שלי, גיליתי שאמא שלי בחיים – ונפגשתי איתה. עד אותה נקודה לא ידעתי מה עלה בגורלה. ידעתי רק שאבא שלי נרצח, כי מישהו שהיה איתו בצעדת המוות סיפר לי שראה שהנאצים ירו בו. אחרי המלחמה גיליתי שאחי הגדול הצליח להימלט ולהגיע לבודפשט, ושם הוא נפטר ממחלת הטיפוס. אחי השני שבר את הרגל במחנה העבודה, והנאצים רצחו אותו”.
“בשנת 1947 עליתי במסגרת עליית הנוער לישראל, ובהמשך גם אמא שלי עלתה. במשך 43 שנים הייתי מורה להתעמלות בפנימיית הנוער הדסים. הקמתי משפחה והמשכתי בחיי. אני אדם אופטימי ואני משתדל שלא להיכנס למחשבות קשות על מה שחוויתי, אלא להסתכל על העתיד בחיוך”.
“אי אפשר לעשות השוואות בין השואה לבין הטבח ומלחמת חרבות ברזל. אלה שני דברים שונים לגמרי. המלחמה היא נקמה של הערבים בישראלים. השואה הייתה אנטישמיות. בשום פנים ואופן אני לא אוהב שמשווים בין הדברים. שני הדברים נוראיים, אבל אין להשוות ביניהם”.
“לא התעסקתי ולא מתעסק בתחושות”
אברהם כרמי (97)
שורד שואה מפולין, תושב מקווה ישראל
“נולדתי בעיר קטוביץ’ שבפולין בשנת 1928, כבן יחיד להוריי. גדלתי בעיירה ליז’נסק והייתה לי ילדות רגילה. באוקטובר 1939, לאחר פלישת גרמניה לפולין, אמא שלי ואני התגוררנו אצל אח של אמא שלי באזור בית הקברות היהודי בוורשה. כעבור כשנה אמא ואני השתתפנו בבניית החומה בגטו ורשה. התרגלתי בגטו לרחובות הצפופים, וידעתי לפלס לי דרך במהירות בין כל האנשים. אהבתי להציץ בחלונות הראווה הריקים ולדמיין שעומדות בהם עוגות בשכבות על מגשים עגולים”.
“בית הקברות שלידו גרנו היה מרכז החיים. איש שם לא בדק אם העוצר נשמר, ואני זוכר שבלילות היו שחקני תיאטרון יהודים עומדים בבית הקברות, מעלים הצגות ושרים שירים. גם חגיגת בר המצווה שלי נערכה בבית הקברות. ב־1942 אבא שלי הועבר מגטו לבוב לגטו ורשה כדי להיות איתנו. אני זוכר שיום אחד ראיתי כיצד הנאצים תופסים את אבא שלי וכולאים אותו במחנה גנשובסקה”.
“ב־1942, בזמן הגירוש מגטו ורשה לטרבלינקה, אמא ואני הסתתרנו בבית הקברות, וכך ניצלנו. את אבא לקחו לטרבלינקה ורצחו אותו שם. ב־1943, בזמן מרד גטו ורשה, תפסו הנאצים את אמא שלי, אותי ואת דוד שלי, ושלחו אותנו למחנה הריכוז מיידנק, שם נרצחה אמי. זמן קצר לאחר מכן הועברתי למחנה בודזין, ובהמשך נשלחתי לאושוויץ־בירקנאו. בקיץ 1944 הועברתי למחנה וייהינגן שליד שטוטגרט. המחנה האחרון שהועברתי אליו היה דאומטרגן”.
“השחרור היה ב־22 באפריל 1945, הנאצים הובילו אותנו ליער, ויום אחד התעוררנו והם פשוט נעלמו, ברחו. לא היו לי שום תחושות לגבי זה, לא התעסקתי ואני לא מתעסק בתחושות. הדבר הראשון שאני זוכר זה שחיילים צרפתים באו, צירפו אותנו לקבוצת שבויי מלחמה מצרפת, נתנו לנו אוכל ושתייה במידה מועטה ושלחו אותנו לבית החולים”.
“בספטמבר 1945 כבר הייתי בישראל. הגעתי באוניית המעפילים ‘מטרואה’, נכלאתי במחנה המעצר בעתלית, וכשהפלמ”ח פרץ את מחנה המעצר נמלטתי למקווה ישראל. הייתי מפקד כיתה בארגון ההגנה ולחמתי במלחמת העצמאות על הגנת קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון”.
“לאחר נפילת גוש עציון ישבתי 11 חודשים בשבי הירדני. לא התעסקתי במהלך השהות שם במה שחוויתי בשואה או במחשבות מיותרות. רציתי לחיות, אז החזקתי מעמד. אחרי המלחמה פניתי לתחום החינוך והייתי מנהל בבית ספר הדתי מקווה ישראל. כמו כן הקמתי משפחה: אני אבא, סבא ואפילו סבא־רבא”.
“את השואה ואת טבח השבעה באוקטובר אסור לדעתי בכלל להזכיר באותו משפט. אין שום דמיון ואין שום קשר בין השואה לבין המלחמה הנוכחית. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שגם המלחמה הזאת תחלוף”.
“ביום השחרור אנשים התחילו לרקוד ולשמוח, ולאכול ולמות”
מיכאל אוריך (90)
שורד שואה מפולין, תושב בני ברק
“נולדתי בשנת 1934 בעיר טרנופול בפולין. הייתי בן יחיד להוריי, מלבינה (מלכה) וברוניסלב (ברוך). כשהמלחמה פרצה הייתי בן 6. אז כבר גרנו בוורשה. לפי הוראת שעה של הנאצים, הגדירו ליהודים את הרחובות שמיועדים אך ורק להם. זה היה אזור מוקף חומה. ככה הגעתי עם הוריי למה שהפך לגטו ורשה”.
“הגענו לדירה שבה היו עוד תשע משפחות, עם מטבח אחד ל־30 איש. ההורים הלכו לעבודה, אני ישבתי בבית. לאנשים לא היה אוכל. ראינו מתים, חולים. ההורים הבינו שהמצב הולך ומחמיר, הבינו שהסוף קרוב, והחליטו לנסות להציל אותי. בתחילת 1942 הם הבריחו אותי מחוץ לגטו”.
“אני זוכר את הפרידה. אמרו לי: ‘תהיה חזק, השתדל להינצל’. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. אמא שלי פשוט נעלמה בגטו ורשה, אף אחד לא ידע מה עלה בגורלה. ואילו אבא שלי, אחרי שמסר אותי, הצטרף לפרטיזנים ביער ליד ורשה. לפי מה שידוע, על פי חוקרים פולנים, הוא נתפס בסופו של דבר ב־20 בנובמבר 1942 עם 70 פרטיזנים יהודים. כולם נקברו בקבר אחים”.
“אני הגעתי לאישה נוצרייה, הלנה סטחוביץ’, ששמרה עלי שנה וחצי בלי לקבל תמורה. בחלוף השנים דאגתי לכך שהיא תוכר כחסידת אומות העולם. להלנה היה בית בוורשה. חייתי שם כילד נוצרי עם בעלה ובנה. הייתי חופשי בזמן שחייתי אצלה, אמרו לי רק ‘אל תגיד שאתה יהודי ואל תוריד את המכנסיים’. הלנה הציגה אותי כילד של אחותה, שהגיע אליה בגלל המלחמה”.
“הייתי אצלה עד אוגוסט 1944. בשכונה שבה הוסתרתי הרגו גרמני, ואז הנאצים פשוט העבירו את כל השכונה למחנה הריכוז בוכנוואלד. עברתי עם המשפחה לשם, כפולנים. הלנה הלכה לעבוד בבית חרושת לחלקי מטוסים. גם הבן שלה, שהיה בן 17, עבד. אני שיחקתי עם עוד כמה ילדים. המיטה הייתה דרגש של עץ, הקור הגיע למינוס 35 מעלות בחורף. לא היו מספיק בגדים וגם לא אוכל. אכלנו ביום שתי פרוסות לחם ומרק מקליפות תפוחי אדמה. שקלתי אז 24 ק”ג”.
“אבל אנחנו עוד היינו מיוחסים לעומת היהודים. ראינו אנשים שמתים מכל מיני סיבות. כל יום ראינו עגלות עם גופות שהיו שורפים בקרמטוריום. אתה ילד, אתה לא שואל שאלות. יש התמודדות בלחיות עוד יום ועוד יום עד שתבוא הישועה. עברתי גיהינום. אין אפילו זמן להתגעגע להורים, להסתכל אחורה, אלא רק קדימה. המטרה הייתה לשרוד. הייתי לבד. חוץ מהלנה, לא היה לי אף אחד”.
“היינו בבוכנוואלד עד 11 באפריל 1945, יום שחרור המחנה על ידי הצבא האמריקאי. הצבא הגיע והכריז שהמלחמה נגמרה. עוד לפני שהגדרות נפרצו על ידי האמריקאים, אסירי המחנה היכו את הגרמנים – והם ברחו. ידענו את החדשות. אני זוכר שביום השחרור אנשים התחילו לרקוד ולשמוח, ולאכול ולמות”.
“אנשים היו שנים רבות בלי אוכל מסודר, בקושי אכלו, ואז התנפלו על קופסאות השימורים של האמריקאים, וזה מיד השפיע. התמונה הזכורה לי מיום השחרור היא הרגע שבו הכריזו שהמלחמה נגמרה, שאנשים רשאים ללכת לאן שהם רוצים. היינו בשוק: מה עושים? לאן הולכים? אין לך כלום, אתה בחסד של מישהו שיציל אותך”.
“החודש השתתפתי בטקס בבוכנוואלד לרגל 80 שנה לשחרור. במשך 20 שנה אני נוסע. זה מסמל בשבילי את זה שעם ישראל חי. לצערי, מספר המגיעים בכל שנה פוחת. לפני עשר שנים, כשעשינו תמונה קולקטיבית, היינו 150 ניצולים. עכשיו אנחנו פחות מעשרה”.
“במשפחה שלי נרצחו בסך הכל 183 אנשים. הרב ד”ר יעקב אביגדור, שיה גם הוא בבוכנוואלד, חיפש אחרי המלחמה ילדים יהודים שהיו אצל גויים. הלנה אמרה לו לשאול אותי מה אני מעדיף: להישאר יהודי או להיות גוי. בגיל 10 וחצי הייתי צריך להחליט. זו הייתה ההחלטה הגורלית הראשונה שלי. החלטתי שאני הולך ליהודים”.
“ממשלת שווייץ, אחרי שמנעה כניסה של פליטים יהודים רבים בזמן השואה, הסכימה בסוף המלחמה לעשות טובה ל־243 ילדים, כדי שיוכלו להבריא. נסעתי לשווייץ, נתנו לנו מחסה לשנה. הייתי יתום, גלמוד, לבד. הייתה לי אפשרות להישאר בשוויץ, או לנסוע לאמריקה או לפלשתינה. ב־22 ביוני 1946 הגעתי לפלשתינה. הקמתי משפחה, נולדו לי שלושה ילדים ואני סב לנכדים וסבא־רבא לנינים. בעבר עבדתי כמנהל מכירות של מזרנים, וגם כתבתי ספר על סיפורי, ‘חצי הכוס המלאה’, שתורגם לחמש שפות”.
“כשהוריי הבריחו אותי מחוץ לגטו, אמא השאירה פתק שהיה תפור בבגד שלי. בפתק נכתב מי אני, איך קוראים להוריי, וגם היה כתוב ‘אם תישאר בחיים, תשתדל לעשות משהו טוב לעם ישראל, ליהודים’. כבר 26 שנה אני מקיים את צוואתה ומסייע בהתנדבות לשורדים אחרים למצות את זכויותיהם במרכז מידע לניצולי השואה שהקמתי בבני ברק ובירושלים”.
“אני גם מעביר הרצאות על השואה בארץ ובעולם. חשוב לספר, כי עוד מעט כבר לא יהיה מי שעבר את השואה ויכול לספר. למה שעברנו יש חשיבות היסטורית עצומה”.
“לאחרונה, בכל הרצאה שואלים אותי אותה שאלה: ההשוואה בין השבעה באוקטובר לבין השואה. זו זילות של השואה להשוות בין שני האירועים. החטופים אכן סובלים. אבל זו לא השואה. השואה נמשכה חמש שנים, ונרצחו בה שישה מיליון יהודים. אנחנו היינו צריכים להתגבר לבד על כל מה שעברנו, שום פסיכולוג לא היה, נשארנו בודדים בעולם. אני לגמרי מבין את הטרגדיה שקרתה בשבעה באוקטובר, את סבלם של האנשים, אבל אי אפשר להשוות בין שני הדברים”.
“אני רק יכול לומר שבסופו של דבר, יצר החיים חזק מכל וצריך להתגבר ולשאוף לטוב. אולי מהשבעה באוקטובר נלמד שלא הכל מובן מאליו, שקורים דברים שלא דמיינו שעלולים לקרות, ושצריך להיות ער ומוכן לכל תרחיש ולא להירדם על ההגה”.
