הבוקר (רביעי), ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התכנסה הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה לישיבה מיוחדת שעמדה בסימן ״צמיחה מתוך כאב״. במרכז המפגש עמדו שניים — חיים אלטבך וחוה ניסימוב — שעברו את חייהם אל מול נהרות האבדון, ושרדו כדי לספר.
בפתח הדיון הקריאה יו״ר הוועדה, ח״כ מירב כהן, את מספרי הרשות לזכויות ניצולי השואה: למעלה ממאה ועשרים אלף ניצולים חיים כיום בארץ, גילם הממוצע הוא שמונים ושבע, אך את סיפורם אי אפשר למדוד במספרים. ״השנה אנחנו מציינים שמונים שנה לשחרור אושוויץ״, אמרה כהן.
״זה ממלא אותי בתקווה” אמרה. “האנשים האלה חוו זוועות בלתי נתפסות, ובכל זאת הצליחו להקים משפחות, לבנות חיים. אבל אי אפשר להתעלם מכך שגם היום, כשאנחנו מדינה ריבונית עם צבא חזק, יש עדיין חטופים בעזה שטרם הוחזרו הביתה״.
חיים אלטבך היה בן תשע כשפרצה המלחמה, ובין זיכרונותיו אין כמעט יום אחד של ילדות. הוא דיבר בשקט. ״הגרמנים נכנסו לעיר תוך שבוע, ואיתם הגיעו הפוגרומים. כשהייתי בן שתים עשרה לקחו את ההורים שלי, נשארתי לבד. האחים שלי הסתירו אותי בעליית גג, כשבעל הבית הגרמני גר ממש למטה — שנה שלמה מבלי שידע שאנחנו שם״.
את דרכו לאושוויץ עשה ברכבת צפופה שנסעה שלושה ימים. ״ברציף עמד מנגלה. תוך שנייה הוא שלח את הרוב לתאי הגזים. אני בחרתי בצד הקטן יותר כי חשבתי ששם יהיה יותר מים. לא ידעתי מה אני עושה, רק רציתי לשתות. ובגלל זה נשארתי בחיים״.
בסיום דבריו הביט אלטבך בחברי הוועדה ואמר: ״אני לא יודע למה אני שרדתי. אולי בגלל אינסטינקט של חיה. אבל זכיתי להקים משפחה, להילחם במלחמת השחרור. היו לי חיים יפים״.
חוה ניסימוב הייתה תינוקת בת שלושה חודשים כשפרצה המלחמה. ילידת ורשה. על סף דמעות, סיפרה על הימים ההם בגטו. ״אסור היה לבכות. אסור היה להשתעל. אני תמיד אומרת: נולדנו זקנים, כי נאלצנו לשתוק. אז עכשיו נמות ילדים״.
אביה מת מטיפוס כשהייתה בת שלוש. ״שנים האשימו אותי שאני הדבקתי אותו. אבל זו הייתה מגפה. בכל מקום ראיתי ילדים שוכבים. שאלתי את אמא למה הם לא זזים, והיא אמרה שהם נחים״.
היא תיארה את הדרך החוצה מהגטו, את הפולנים שהחביאו אותה, את הצבע הבלונדיני שצבעה לה אמא ואת הדרך שלימדה אותה להצטלב. ״הכניסו אותי לתוך שק והבריחו אותי מהגטו. ילדה בת שלוש וחצי. שלוש שנים הסתתרתי מאחורי ארון. אפילו שירותים לא היו״.
אחרי המלחמה נמצאה בידי דודיה, ואחר כך התאחדה גם עם אמה. בשנים האחרונות הקדישה את עצמה לכתיבה, להתנדבות ולמפגשים עם נוער ועם שורדי מתקפת הנובה ובארי. ״אני שואבת כוח מהמשפחה שלי, מהכתיבה, מהנתינה. זה מה שמחזיק אותי, וזה גם המסר שלי״.
