תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים סיימו היום (חמישי) את שנת הלימודים – אך השמחה, לפחות בחלק מהמקומות, מעורבת באכזבה. במקום חיבוקים, טקסים ומפגשי פרידה – הם נפרדו מהשנה בלחיצת כפתור בזום. חלקם מסיימים תקופה משמעותית – כמו מעבר מהחטיבה לתיכון או סיום י”ב – אך החוויה רחוקה ממה שדמיינו.
נועה דדון, תלמידת כיתה ט׳ באורט אורן בעפולה, מספרת על התחושה: “סיום הלימודים בזום לא מרגיש כמו סיום רגיל. אין את אותה אווירה של שיחת פרידה אישית עם המחנכת המדהימה שליוותה אותנו שלוש שנים – אוסנת דבוש. גם את תעודת ההצטיינות שלי, על ממוצע 100 בכיתת עתודה, קיבלתי בטקס בזום. זה פשוט לא אותו דבר. אין מחיאות כפיים, אין עלייה לבמה, ואין את ההתרגשות שעבדתי בשבילה כל השנה”.
שליו לוי, שסיים י״ב בבית הספר שיפמן בטירת כרמל, מתאר תחושת החמצה: “זה נורא מבאס. ביטלו לנו את מופע הסיום שעבדנו עליו כל כך קשה. גם לא יכולנו להיפרד כמו שצריך מהחברים שהיו איתנו שלוש שנים – ומי יודע מתי נראה אותם שוב. שמחים שמסיימים, אבל עצובים שזו הצורה שזה קורה בה. אפילו את הבגרות האחרונה כנראה יבטלו לנו. לא פתחנו את השנה כמו שצריך – ולא סיימנו כמו שצריך. חלק מהשנה למדנו בזום, וזה מאוד קשה. זה אולי נחמד לא לקום לבית ספר, אבל זה קשה ללמוד ככה וקשה בלי לראות חברים. גם אמא שלי מאוכזבת, היא חיכתה למופע הסיום ולמפגש ההורים, והיא עברה איתי את כל ה־12 שנים האלו”.
ליטל דובין, תלמידת י״א במקיף נשר במגמות תיאטרון ודיפלומטיה, מספרת: “האמת שזה מבאס. זו כבר שנה שנייה שאנחנו מסיימים בזום, ולפני זה הייתה הקורונה. קשה ללמוד ככה. בתחילת השנה היו פערים בגלל הזום, והם הצטברו על פערים מהשנים הקודמות. בצפון לא תמיד לומדים כשבשאר הארץ כן, וזה יוצר פערים. המורים באמת מנסים, עושים מה שהם יכולים אבל לא הכל תלוי בהם”.
עבור רבים מהתלמידים, אלו לא רק הלימודים שנפגעו אלא גם הרגעים הסמליים של סיום, המעבר, הפרידה, הטקס והחגיגה. ועם חוסר ודאות גם לגבי השנה הבאה, התחושה העיקרית בסיום השנה הזו היא לא שמחה אלא החמצה.
